אישור החמרת מצב גמלת סיעוד

מבוא – מונחת לפנינו תביעתו של מר שמואל מיכאל נץ (להלן: "התובע") כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), במסגרת בדיקה מחדש של זכאותו לגימלת סיעוד, וביחס להחמרה הנטענת במצבו וצורך בהשגחה מתמדת.

לבסוף, התובע טען כי במסגרת המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידו, נמצא כי יש לו צורך בהשגחה מתמדת והוא אף קיבל היתר להעסקת עובדת סיעודית נוספת מהועדה הרפואית על פי חוק נכי רדיפות הנאצים.

...

כך קבעה האחות בבדיקה שנערכה: "עפ"י דיווחי הסיכום הגריאטרי 14.06.18: "הקושי העיקרי חרדה בלילות... נדודי שינה, ביעותי לילה, עפ"י דיווחי הנבדק מזה חודשים רבים לא ישן בלילות בגלל פחד להירדם וע"כ משחק במשחקי חברה עם המטפלת, קורא ואוכל ולקראת הבוקר הולך לישון". נוסף על כן, הבודקת קבעה כי "... היות ודווח שסובל מפחד בלילות ולא ישן קיבלתי שזקוק לנוכחות בשעות הלילה". כמו כן, היא ציינה שישנה הלימה בין המידע מהמסמכים לבין המסקנה.

ודוק – מקובלת עלינו עמדת התובע, כי גם אם הנתבע אינו מסכים עם קביעותיהם של הרופאים השונים (ראו גם סעיף 16 לסיכומי הנתבע), הרי שעליו להתייחס לכל מסמך שנמצא בפניו.

לסיכום – דין התביעה להתקבל, והדיון יחזור לוועדה המייעצת, על מנת שזו תבחן באופן מפורט ומנומק את הצורך של התובע בהשגחה, ובכלל זה טענתו כי הוא זכאי ל"השגחה מתמדת", וכל זאת בהתייחס לכלל המסמכים שהונחו בפניה, כולל חוות הדעת של ד"ר קולסקי מיום 8.2.2018.

בעיניין נכויי המל"ל של קצבת הסיעוד, עקב החמרת המצב שאושרה לתובעת, אזי הנכוי צריך להיות חלקי בלבד, שכן רק חלק מהתגמולים שמקבלת התובעת קשורים לפגיעה מהתאונה.

...

אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה אין מקום לפצות את התובעת בגין עזרת צד ג'.

לסיכום הנתבעת תשלם לתובעת סך של 89,500 ₪.

יצוין כי סכום זה גבוהה מההצעה שהצעתי כאשר שוכנעתי לאחר עיון בסיכומי הצדדים וכן עיון נוסף בתיק, לפסוק סכום גבוה יותר ממה שהצעתי לצדדים.

התובעת טענה כי עקב התאונה נגרמו לה כאבים והגבלות בתחום האורתופדי, נזק נפשי, קשיים הנובעים מהשברים בצלעות והתדרדרות כללית במצבה, בין היתר בשל גילה המתקדם (התובעת היא ילידת 19.12.2032, בת 89 כעת).

המומחה בתחום זה ציין, כי הקשר הסיבתי בין הפגיעה האורתופדית לתאונה "קלוש ורופף". בשל כך, מצא לייחס רק 3% נכות לצמיתות לתאונה "מחמת ספק של החמרת מצב קיים". פרופ' שמואל פניג, מומחה לפסיכיאטריה, קבע כי "אחרי התאונה התפתחו הפרעות שינה, היתנהגות הימנעותית... ירידה בחיוניות ובמוביליות וירידה בחשק... איבדה את הבטחון העצמי ונמנעת מיציאות למקומות שבהם יש קהל". המומחה העריך את נכותה של התובעת באופן זמני בשיעור של 20% למשך שנתיים ואת נכותה הצמיתה בשיעור של 10%.

בתביעה לגימלת סיעוד שהגישה התובעת ביום 29.03.2015 נרשם מפיה (עמוד 67/156 למוצגי הנתבעת): "זקוקה לעזרה בגריבת גרביים, נעליים, מתקשה לסגור את החזיה לבד עקב כאבים חזקים בגב. זקוקה להשגחה – מתקלחת רק בנוכחות אדם נוסף בבית. זקוקה לעזרה בבישול, כרגע הבת מבשלת ומביאה. לא יכולה לעמוד ולבשל. יש בריחת שתן ושימוש במוצרי ספיגה". בתביעה נוספת לגימלת סיעוד שהגישה התובעת ביום 08.06.2016 נרשם מפיה (עמוד 50/156 למוצגי הנתבעת) כי היא זקוקה לעזרה חלקית בניידות בשל חוסר שיווי משקל ונפילות, זקוקה לעזרה בנעילת נעליים, גריבת גרביים וסגירה של החזיה, וזקוקה לסיוע בקניות והכנת האוכל.

...

אני מקבלת את הנתון שהוצע בסיכומי התובעת (סעיף 43) לצורך חישוב עלות שעת עזרה לפי 48 ₪ לשעה ומכאן כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 624 ₪ לחודש בגין הצורך בעזרת הזולת, מעבר לעזרה הניתנת על ידי המל"ל. הנזקים עזרת הזולת כאמור לעיל הפיצוי נפסק לתובעת רק בגין העזרה הנדרשת לה שאינה מכוסה על ידי המל"ל. בגין עזרת הזולת לעבר, לפי 624 ₪ לחודש מאז התאונה ועד היום, משך 59 חודשים, סך של 37,000 ₪ (במעוגל).

העובדה שלא צורפו קבלות בגין טיפול משקם כלשהו במהלך 20 החודשים מאז ניתנה חוות הדעת של פרופ' גינדין, והשנים שקדמו לה, מחייבת את המסקנה כי התובעת לא נזקקת בפועל להוצאות בגין טיפולים כאלה.

ריכוז סכומי הפיצויים: עזרה – עבר ועתיד 61,000 ₪ הוצאות – עבר ועתיד 1,000 ₪ ניידות ונסיעות 5,000 ₪ כאב וסבל 17,630 ₪ סה"כ 84,630 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל 28,200 ₪ יתרת הפיצוי 56,430 ₪ סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 56,430 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% ואגרת בית משפט ששולמה (כשהיא משוערכת להיום).

מכל המפורט לעיל עולה כי זכאות התובע לגימלת סיעוד ברמה המאקסימאלית, תבחן על ידי הנתבע ככל שהתובע יצרף מסמכים רפואיים עדכניים ויראה כי מצבו הרפואי החמיר באופן שהוא זכאי לגימלת סיעוד העולה על זו שאושרה לו עד כה על ידי הנתבע.

...

משהתובע לא צירף ממסכים רפואיים עדכניים, תביעתו נדחית.

סוף דבר: משכך, התביעה נדחית.

עריית רמת-גן (להלן - "הנתבעת"), מבקשת לדחות את התביעה, בין היתר בהתבסס על הטענה לפיה, עולה מן הראיות שהונחו בפני בית המשפט, שלכאורה התובעת לא מסרה אמת בבקשה אותה היא הגישה למוסד לביטוח לאומי, כחודשיים לפני נפילתה, במסגרתה נטען שמצבה החמיר היות ש"נבדקת לא יוצרת קשר עין, לרוב לא מבינה מה נאמר, משתפת פעולה לסרוגין, ורק לאחר בקשות חוזרות לנבדקת, ליקוי בהתמצאות, הבנה ותובנה.

ביום 13.11.2018, הגישה התובעת, באמצעות נכדתה אלוירה קמלט זקס (להלן - "הנכדה אלוירה"), בקשה לבדיקה חוזרת בעיניין גמלת הסיעוד, עקב טענה להחמרה במצבה (ראו הבקשה עמ' 91 - 100 לתיק המוצגים של הנתבעת).

...

משהגעתי למסקנה, כי לנתבעת חובת זהירות כלפי ההולכים במדרכות העיר, בין היתר בהתבסס על סעיפים 235 ו- 249 לפקודת העיריות, וכי הפרה חובת זהירות זו, אזי כנגזר מכך ניתן לומר, כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה, דהיינו את זו הקבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות, בו נאמר כך: "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

על יסוד כל האמור לעיל, התלבטתי באם יש מקום, ביחס לרכיב זה, לשלול לחלוטין פיצוי מהתובעת, בהתבסס על קביעתו של בית המשפט העליון בפרשת "חיון", הנזכרת בסעיף 26 לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.