אישה מורדת בנישואים אזרחיים

באותו עניין נראה היה לשופט זילברג כי דרישת האשה שם "לסילוק יד בעלה מעל נכס מסוים" – "כנראה בעליל, אינה 'נובעת ממעמד הנישואין', אלא מזכויות אזרחיות רגילות הנתונות לה כבעלים של הנכס". בהקשר זה ראוי לציין כי ד"ר אריאל רוזן־צבי מונה בספרו "יחסי ממון בין בני זוג" (בעמ' 102), בין סוגי העניינים הרכושיים הטעונים הכרעה בעת פקיעת הנישואין: ענינים רכושיים וממוניים שעילתם בדין העברי בדיני הנישואין ושהזכות לגביהם מתגבשת או פוקעת או מגיעה להסדרה עם הגירושין.

זאת ועוד: מדוע לא פוסק עמיתי הגאון שליט"א בכל המיטלטלין והתכשיטים שנותן הבעל לחיבת הנישואין שמתנה חלוטה היא שהרי אפשר שהאשה תמכרם ותטען לבעל שהדבר נגנב, וכי מי ערב לבעל שהאשה לא תעשה כן? ולסברה זו וכי יש לך מתנה חלוטה יותר ממתנה זו? ואף על פי כן האומדנה שעל דעת שתמרוד לא נתן לה את המתנה, ולכן כל עוד המתנה קיימת חייבת המורדת להשיבה לבעל ולא לחלוק את השמוש בה עם הגבר הזר שבחרה לחלוק עמו את חייה החדשים.

...

דבר זה לא נעשה בענייננו, ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל. סוף דבר אני על משמרתי אעמודה, וכפי שכתבתי בתחילה: מתנה חלוטה שבה האישה יכולה למכור וליתן למי שתחפוץ אינה חוזרת במרידתה אף אם לא מכרה או נתנה אותה בפועל.

עד כאן תשובתי להערותיו – הארותיו של הרה"ג מימון נהרי שליט"א הרב ציון לוז־אילוז הרב מימון נהרי עיינתי היטב בתגובה שכתב מעכ"ת ידידי היקר חביבא דנפשאי הדיין המצוין הרה"ג ציון לוז שליט"א והתלבטתי רבות האם להגיב או לא. ברם לאחר שראיתי את אשר כתב מעכ"ת במבוא לתגובה "ונמשיך ללבן ולברר שאלות עקרוניות הבאות לפתחינו כדרכה של תורה ו'נרוממה שמו יחדיו'" החלטתי להגיב מלב אוהב ומוקיר את מעכ"ת. החזרת המתנות – אומדנה ולא קנס במה שכתב לבאר את הערת השוליים ומטרתה: תגובתי: עיינתי בשנית בנימוקיי ולא מצאתי הנחת יסוד כי יש אפשרות שזהו קנס.

"והאמת והשלום אהבו." הרב מימון נהרי פסק דין לאור כל האמור בנימוקים המפורטים פוסק בית הדין (כדעת הרוב): הערעור מתקבל בחלקו כדלהלן: המערערת זכאית ל־16.95% משווי הדירה.

בדבר שיקים אלו ייאמר מיד שאין שום בסיס לתביעה, היות שהאשה נתנה אותם מיד ובסמוך לפני ואחרי הנישואין האזרחיים של הצדדים, וברור לכול שהם ניתנו מתוך הסכמה מלאה של האשה במסגרת חיי הנישואין שלהם.

הלכה זו של מורד או מורדת אין לה מקום במקרה דנן, מאחר שמדובר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים ובמסגרת נישואין זו אין דיני מורד ומורדת.

...

בסיכומו של הדיון מהבחינה העובדתית, יש לדחות את תביעתה של האישה.

על כן לסיכום הפרק ההלכתי עולה כי אין לקבוע מטענות התובעת כאילו המתנה הייתה מותנית והנתבע לא עמד בתנאי.

מסקנה לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן: התביעה נדחית.

עם זאת, בתאריך א' בכסלו תשע"ה (23.11.2014) לבקשת הבעל, הוחלט על עיכוב ההחלטה האמורה עד לקיום דיון ושמיעת טענות הבעל לגבי חיובו זה. הבעל טען שהסעיף המדובר אינו חל במקרה דנן, שכן לפי סעיף 6ג(3) להסכם הממון, מאחר והגירושין נתקיימו בעטיה של האישה שהחליטה לסיים את חיי הנישואין בצעד חד צדדי לפיכך היא אינה זכאית לסכום הנ"ל. האישה לעומתו מכחישה וטוענת שהיא ניסתה לתמוך בו במהלך המעצר והאישפוז ומעולם לא קיבלה כל החלטה על פירוד או גירושין מצידה.

ממילא יש להתייחס לתוכן הסעיף בפני עצמו, בלי להתייחס לכותרת "פרדה מרצון". התחייבות הממונית שבהסכם במקרה של פרדה מחמת מעשי הבעל כיוון שהצדדים לא נישאו כדת משה וישראל אלא בנישואין אזרחיים, לא נכתבה כתובה.

להלן לשון השולחן ערוך (אבן העזר סימן עז): "האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, (ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה) (ב"י בשם תשובת הר"ן וכן פירש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל." הא קמן שבשעה שהאשה היא סיבת הגירושין הפסידה את כתובתה, ותקנת חכמים – שלא תפסיד אלא לאחר הכרזה בת ארבעה שבועות בבתי כנסת וכו' – אינה עניין לנידון דידן.

...

פיצויי גירושין הגרושה תובעת פיצויי גירושין בסך מיליון ש"ח. תביעה זו נדחית משתי סיבות: בסעיף הקודם חייב ביה"ד את הגרוש בתשלום שלוש מאות אלף ש"ח אותו חייב את עצמו בהסכם הממון שביניהם.

תביעת ב"כ הגרושה לחלוקה שאינה שוויונית בדירה זו נדחית מהסיבות שנימנו בסעיף הקודם.

תביעת הגרוש נדחית.

הכרזת אשה כמורדת היא מענייני הנישואין, וזו מוקנית לבד"ר. אין מדובר בתביעה מענייני הגירושין, וברי כי לא ניתן לכרוך לתביעה מסוג זה תביעת רכושית.

לא זו בלבד שהנתבע לא ביקש חלוקת רכוש ואיזון משאבים, ולא ביקש שעניינים אלה יידונו בבד"ר מתוך רצון ליעילות דיונית, אלא הוא ביקש סעד הצהרתי המנשל את האשה מכלל הרכוש שהצטבר במהלך החיים המשותפים וזאת משיקולים של אשם מוסרי, ביודעו כי ע"פ הדין האזרחי, הוא הדין המחייב בנושא חלוקת רכוש בין בני זוג, אין מקום לשקול שקולי "בגידה", וכי ככלל, התנהלותם המינית של בני הזוג איננה רלבאנטית לסכסוך הרכושי ביניהם (בג"צ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני וההפניות הרבות שם), זאת, להבדיל מהדין הדתי, בו לאשם בכלל ולבגידה מינית בפרט יש השלכה בנושאים הרכושיים.

...

אינני מקבלת את טענת הנתבע כי דווקא עניינים אלה הושמטו מפרוטוקול בד"ר, כאשר לא הוגשה כל בקשה לתיקון הפרוטוקול, ולא בכדי לא ניתנה כל החלטה בעניין זה. שאלת הסמכות התעוררה בבית משפט זה בלבד, ובנסיבות אלה, על בית משפט זה להכריע בה. במקרה בו שאלת הסמכות עולה בשתי הערכאות, יש לבית המשפט שק"ד האם להימנע מהכרעה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה (השווה סעיף 12 לפסה"ד בבג"צ 8497/00 פייג - פלמן נ' פלמן ( 27.1.2003 )).

עיון בחומר שקיים בתיק לרבות טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפני כמו גם בבד"ר מוביל למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כנות כריכת התביעה הרכושית.

סוף דבר: מכל הנימוקים שפורטו לעיל, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

עוד מסתמך בא-כוח המערער על ע"א 167/63, הנ"ל, בו אמרנו, ב-ע' 2626, כי אם נדחתה תביעת מזונות אגב הקביעה שבעלי-הדין לא נישאו זה לזו, ולאחר מכן באו בברית נישואין, הרי זו נסיבה חדשה, שאירעה אחר תום הדיון, והיא מזכה את האישה לתבוע, ואילו כאן-כך מדגיש הוא-אין האישה-המשיבה טוענת לנישואין אזרחיים בתאריך מאוחר יותר, אלא אומרת שנישאה למערער בטכס אזרחי לפני שבאה בתביעתה לבית-הדין הרבני.

שם נדחתה תביעת המזונות של האישה עקב טענת הבעל כי האישה "מורדת בי, מקללת אותי" וכו', כמפורט ב-ע' 2627, שם,.

...