אירוח במלון פסח: תביעה על הזמנת חדרים שלא כובדה

הנופש ומאפייניו שווקו בחוברת מידע שהוציאה הנתבעת ואשר הוכתר בשם "פסח רודוס שינפלד חופשה מנצחת ברמה...ובמחיר". בית המלון אשר נבחר על ידי הנתבעת לאירוח ("מלון פאנס 5***** על האי רודוס") הוצג כבית המלון "המפואר והגדול מכולם" כאשר מלבד תאור מיתקני המלון והשירותים הכלליים שהוא מספק (בריכות חיצוניות, ספא, בריכה פנימית, מכון כושר, מיגרשי כדור ועוד) תוארו שם על ידי הנתבעת שירותים המותאמים במיוחד לצרכי אוכלוסיית היעד עליה נמנים התובעים, ובכלל זה שידרוג חדרי האוכל על מנת להתאימם לדרישות הכשרות והאירוח של הנתבעת, קיומו של בית כנסת מפואר, ליל סדר "מלכותי", הופעות של חזנים, הרצאות בנושאים שונים, פעילויות למשפחה ולילדים ועוד.

הלובי בבית המלון היה ענק מפואר ויפה, כשבנוסף הוכשר גם בר אירי שכלל מקומות ישיבה נוספים והוא היה מתוחזק בכיבוד רב בכל העת.

כן, עולה כי השהייה במלון בחופשת הפסח נשוא התביעה כמו גם ההנאה מהשירותים שהוצעו במסגרת הנופש, לא היו יכולים להירכש אלא על ידי ובאמצעות הנתבעת בלבד, כשעוגן בהסכם שבין הנתבעת לבין המלון כי למעשה לקוחות הנתבעת הם היחידים אשר יאיישו את המלון בתקופת חג הפסח והמלון לא יוכל להשכיר חדרים לאחרים, אלא באמצעות הנתבעת (ר' עדות הנתבע 2 בע' 248 שו' 10-14; עדות הנתבע 3 בע' 298 שו' 25-34 לפרו').

על כן, מצאתי לקבל באופן חלקי בלבד את טענות התובעים באשר לשלב זה. רמת המלון, הליקויים/חוסרים שונים בחדרים (חסר בפריטי ריהוט, שמיכות, מגבות, נייר טואלט, שבושי מים, העידר מים חמים, תקלות במיזוג בחדרים ועוד): ראשית יצוין כי בכל הקשור לטענות שהועלו מצד חלק מהתובעים בעיניין הזמנתם ובתוך כך לטרוניותיהם כי לא שוכנו בחדר אותו הזמינו ו/או מיקומו ו/או היכללות בריכה פרטית בו (כדוגמת התובעים 16-17, התובעים 18-19 והתובעים 38-39), הרי שמלבד זאת שחלק גדול מהטענות בנידון היו בבחינת הרחבת חזית, זאת משעה שהועלו רק בחקירה הנגדית.

יודגש כי אף יצחק שיינפלד הודה בהצטברות חריגה של תקלות וליקויים שהתגלו בסמוך לאחר קבלת החדרים, מה שהצריך אותו להשאר ער כל הלילה ולערוך רשימה של מי שהתקלות חייבו החלפת חדר (ר' ע' 230 שו' 20-30 לפרו'), כאשר ברי כי מקום בו עולה מחומר הראיות שחלק מהתובעים שבו וחזרו על תלונות שלא נפתרו, החלפת החדר לא יושמה לגבי אותם תובעים.

...

סוף – דבר: אשר על כן הנני מורה לנתבעת 1 לפצות בסך של 2,500 ₪ כל אחד מהתובעים הבאים: 1, 2, 6, 7, 8, 11, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 22, 23, 24, 25, 26, 27 ,28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 40, 41, 44, 45, 46, 47, 48 ו-49.

התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

כמו כן, הנני מורה כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

בפועל, ינקוביץ הפרה התחייבות זו ושוק נאלץ לכבד את השיק.

לטענתה, בחודש נובמבר 2008 היתקשרה עם המלון בהסכם לפיו הוסכם כי תשכור את כל מיתחם המלון הכולל 100 חדרים, חדרי השרות, חדרי אוכל, קאנטרי וחדרי אירועים, כדי לשווקם כחבילות נופש לנופשים למשך חג הפסח, וכן לצרכי קיום אירועים שונים במהלך החג.

הוגשה אף חוות דעת מטעם יועץ מס מר יצחק בן נתן, במסגרתה נטען כי חוות הדעת החשבונאית מטעם מר שוק מבוססת על השערות ולפיכך אין כל בסיס לרווח הנטען בה. כן זומנו אורחי המלון אשר רכשו מינקוביץ חבילות נופש ובכללם מר משה רוזנבאום, גברת שבע שופט וגברת רותי ברס, וזאת לצורך הפרכת טענות שוק לגבי טיב האירוח.

יתר על כן, בענין זה ניתנה החלטה בהליך ביניים, במסגרתו עתרה ינקוביץ לסלק את התובענה על הסף מחוסר סמכות עניינית, בשל טענות שוק לשותפות, במסגרתה נדחתה הטענה לשותפות [החלטה מתאריך 4.1.2011].

לכך יש להוסיף כי בכתב התביעה נגד המלון כאמור (ת/1 לתצהירו של שוק), טענה ינקוביץ כי הפניתה אורחים עודפים למקומות לינה חלופיים, "כיון שעברתי את מיכסת האנשים שהתחייבתי למלון ואנשים אלו הם עודפים, הרי שאם שלמתי עבורם בגין הצימר אין סיבה שאשלם גם לנתבע עבורם...". מכאן יש ללמוד כי אף אם נותרו חדרים שלא אוישו על ידי שוק הרי שאלה אוישו על ידי ינקוביץ.

...

לפיכך, דינה להידחות.

לאור האמור תביעת שוק בתיק 9263-06-09 נדחית.

בגין תביעותיה של ינקוביץ בתיק 11856-10-09 ובתיק 21061-04-11 אני מחייב את שוק לשלם לינקוביץ סך 19,901 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה הכספית בתיק 21061-04-11 ועד התשלום בפועל.

רקע עובדתי וטענות הצדדים: התביעה העיקרית היא תביעה כספית ע"ס 165,708 ₪ בגין נזקים שנגרמו למלון של התובעת (להלן: "המלון") כנטען כתוצאה מביטול חד צדדי של הסכם שנערך בין הצדדים, להשכרת 100 חדרי המלון במהלך חופשת פסח 2010.

המלון טען כי הודעת הביטול התקבלה אצל המלון ביום 25/1/2010, אולם הוא עמד בתוקף על רצונו בקיום ההסכם, תוך ציון העובדה, כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, ומהוה הפרה של ההסכם, כאשר רק ביום 3/2/2010 הודיעה ה"חברה" סופית, שלא תכבד את הסיכום בין הצדדים.

השאלה הבאה הטעונה הכרעה היא, אם המדובר היה בעיסקה סגורה כטענת התובעת, אשר בגינה דרשה "דמי רצינות" בצורת מקדמה על-סך 100,000 ₪, אשר תשולם לפני האירוח, ולא ניתן יהיה לבטלה, וכי סכום המקדמה לא יושב בשוב מקרה, או שמא כטענת ה"חברה", תנסה לשווק המלון ואם לא תצליח, תהא רשאית לבטל ההזמנה ללא כל עלות.

ככל שביקור ההתרשמות נערך בסמוך להזמנה, הרי שגם אם עסקינן בהזמנה מ- 17/1/2010, האם בעת הביקור במלון, לא הודיעו אנשיו, כי המלון בתפוסה מלאה לחג הפסח, שכן במועד זה טרם הודיעו הנתבעים לתובעת על ביטול העסקה, כך שכל החדרים היו משוריינים לטובת הנתבעים.

...

לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע, וכן מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה, במובן זה שהפיצוי המגיע לתובעת הוא בגובה השיק שכבר נפרע, על-סך 40,000 ₪.

אני מקבלת את התביעה שכנגד בחלקה, ומורה לב"כ התובעת להשיב לידי ה"חברה" את שני השיקים שחוללו.

בנסיבות העניין אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

הנתבעת היא חברה העוסקת בארגון טיולים מודרכים, כאשר בין הצדדים נכרת הסכם אירוח, לפיו שכרה הנתבעת את האתר בין התאריכים 22.4.05 עד 30.4.05, במהלך חופשת הפסח.

כאשר התמורה עבור כל חדרי המלון ועד 150 אורחים תעמוד על 110,000 ₪ כולל מע"מ. כאשר תמורה זו הינה תמורת האירוח מה 22 עד ה 30 לאפריל 2005,, לא כולל מזון.

אותה תמורה מגעת עמדה על 118,410 ₪, כולל מע"מ. 1.5 יחד עם התמורה המגעת בגין האירוח (110,000 ₪) – עמד סך חובה של הנתבעת לתובעת על 228,410 ₪.

הוא אישר שבחלק מן הזמן היה עובד של הנתבעת ובחלק אחר – כולל במועדים הרלבנטיים לתביעה – עבר להתקשרות עם הנתבעת לפיה התמורה שתשולם לו תיגזר מהיקף הפעילות, היינו כבר לא כעובד שכיר של הנתבעת.

אפל שלח המכתב – אך דנינו, שלשיטת הנתבעת הוא המאשר סיכומים כספיים, אישר בשם הנתבעת עסקת האירוח (בשלב זה ללא ארוחות, שמחירן עדיין לא ניסגר) בתמורה של 110,000 ₪ כולל מע"מ. באותו מכתב כזכור ניסגר שהנתבעת תשכור האתר לא כולל מזון, לשמונה לילות מה 22 עד ה 30 לאפריל 2005, כאשר על מחירי הארוחות יערך מו"מ. בהמשך עדותו באותו עמוד טען אפל שהבהיר לגרינברג שבמחירים המוצעים על ידו ההיתקשרות תהא רק לינה וארוחת בוקר: היינו מבחינת הנתבעת היה בהחלט אפשרי מבנה התקשרות לפיה ישולם 110,000 ₪ רק עבור אירוח כולל ארוחת בוקר, ואת הארוחות הבשריות תדאג היא להזמין מגורם אחר – בהעדר הסכמה על המחיר.

...

דנינו קיים פגישת מו"מ עם גרינברג, בסופה הוסכם שהנתבעת תשלם לתובעת סך כולל וסופי של 175,000 ₪, תמורת הארוחות והלינה גם יחד, כאשר לפי חישוביו של דנינו (שלא פורטו) סכום זה היה גבוה ב 10,000 ₪ מחישוביו ביחס לסכום המגיע.

כיצד הגיע מר דנינו למסקנה זו, לפיה שלם ביתר 10,000 ₪ לחיסול המחלוקת, אם לא סוכם דבר בין הצדדים ביחס למחיר הארוחות הבשריות, ואין חולק שמחיר האירוח (כולל ארוחת בוקר בלבד) עמד על סל כולל של 110,000 ₪? אמור מעתה: המחלוקת אינה בשאלה האם סוכם בין הצדדים על מחיר הארוחות עובר לאירוח.

בסיכום: אני מקבל התביעה ומחייב הנתבעת לשלם לתובעת (בתוך 30 יום) את הסכומים הבאים: סך של 54,900 ₪, כאשר סך זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

המדובר בתביעה כספית בסך 577,755 ₪ שהגישה התובעת בגין שירותי הארחה בבית המלון בחג הפסח תשע"א. לדידה של התובעת, החוב נשוא התביעה איננו שנוי במחלוקת, משום שהנתבעים קיבלו את מלוא התמורה המוסכמת לשביעות רצונם.

ראשית, יש להדגיש כי בטרם נחתם ההסכם נוהל בין הצדדים משא ומתן ממושך, במהלכו היתה לנתבעת אפשרות לבצוע תיקונים שונים בטיוטת ההסכם כפי שמשתקף במוצגים שהוצגו במהלך חקירת עד הנתבעת, בפרט מכתב הנתבעת לתובעת מיום 29.07.2010, שם נאמר, בסע' קטן א': "הושג הסכם המשך לאירוח קבוצות "נתי נופש ותיירות" לשבת הגדול ופסח תשע"א במלון "שפיים". קרי, האמור במכתב זה, בצרוף עם המצוטט לעיל מסע' 2 להסכם, מעלים כי טענות הנתבעת, שהתובעת - תוך קנוניה עם צד ג' (ששמו לא הוזכר) - ניהלה מו"מ שלא בתום לב כשהיא מנצלת את מעמדה, אינן מדויקות, בלשון המעטה.

הרי הנתבעת קיבלה, בהסכם, זכות סרוב ראשונה להארכתו, ואף את הבלעדיות לקבלת חדרים במלון לתקופת שבת הגדול וחג הפסח כולו, על פני כל אחד אחר, לרבות התובעת עצמה, עד זמן קצר ביותר לפני שבת הגדול.

הנתבעת טענה לביטול סעיפי הטבות, לרבות חדרים ללא עלות לאנשי צוות, הישתתפות התובעת בערב "גאלה", ביטול הישתתפות בפעילות תרבות וכד'.

הלחץ הכלכלי - מסחרי שהפעילה כביכול התובעת על הנתבעת במהלך המו"מ, שהנתבעת כינתה חוסר תום לב, איננו מתבטא בהסכם, איננו מתבטא במרבית סעיפי המחירים ואף לא במכתביה של הנתבעת לתובעת לאחר סיום הארוח לאותה שנה.

מה גם, שיש להניח, כי מי שתיכנן לנפוש בבית מלון בחג הפסח במרכז הארץ, לא היה משנה מתוכניתו בהיותו תושב הדרום, ואף היה מתגבר רצונו לעזוב לזמן מה את האיזור הדרומי המותקף.

...

לאור כל האמור לעיל במקובץ, ובין היתר המועד בו הועלתה הטענה לראשונה, אינני סבורה כי הנתבעת תוכל להתגונן בטענת הכפייה הכלכלית, שכן הטענה נסתרה מתוך עצמה.

7) מקל וחומר, שיש לדחות את טענות העושק וניהול מו"מ בחוסר תום לב. בנסיבות המקרה הייתי דוחה גם את טענת "כוח עליון". הנתבעת לא מסרה די פרטים (כפי חובתה בהליך זה) על מנת להקים מסד עובדתי לכאורה, למסקנה כי עסקינן בכשל הנובע מכוח עליון.

סופו של דבר, הבקשה נדחית על כל חלקיה.