איסור על שימוש ברכבים מגרשי אחסנה

" בא כוחה של המבקשת הפנה לסעיף 70 לחוק וטען "הפסיקה פירשה את זה. בית המשפט קובע שיש להתיר לבן אדם לקחת רכב למגרש איחסנה ככל שקצין מישטרה החליט על איסור שימוש ברכב, בפרק זמן סביר תוך הצגת מיגרשי איחסנה לשם מעוניין שייגרר הרכב." עוד טען ש "בשים לב לכך שהחלטת הקצין לא נומקה ואין הסבר מניח את הדעת מדוע היה צריך ליגרור את הרכב, ולאור העובדה שמדובר במבקשת שעברה ללא רבב, אני סבור שבמקרה הזה בשים לב לכמות הגבולית לא היה מקום להורות על פסילת הרישיון ובודאי לא להורות על לקיחת הרכב." עורך הדין הפנה לפסיקה התומכת לטעמו בטענותיו.

...

" מכל המקובץ נחה דעתי שהחלטת קצין המשטרה ניתנה בסמכות וכדין ועל כן דוחה את הבקשה לביטול איסור שימוש ברכב מס 98-025-73.

גם טענה זו של המבקשת להידחות.

תואיל המזכירות לסרוק החלטתי זו גם בתיק בא"ש 6670-04-21, לשלוח ההחלטה לצדדים ולסגור את שני התיקים בפ"מ 6671-04-21 ו-בא"ש 6770-04-21.

זאת ועוד, מפנה לנימוקי הקצין הפוסל בשימוע לגבי החלטה בדבר איסור מינהלי על שימוש ברכב: "נהיגה ברכב מסוג D עם רשיון B בלבד והסעת 17 נוסעים ובכך מסכן את חיי הנוסעים ואת חיי עוברי הדרך". עינינו הרואות כי הקצין הפוסל היה מודע לעבירה אותה ביצע המבקש ואף ציין זאת בפניו.

צודק ב"כ המבקש, כי בהתאם לתקנה 1(א) לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב – מיגרשי איחסנה) תשס"ו – 2006, רשאי השוטר להורות לבעל הרכב, או למי שהרכב ברשותו אותה העת, להעבירו או לגררו למגרש האחסנה בתוך פרק זמן סביר.

...

באשר לנימוק השלישי שהציג המבקש, הציגה המשיבה העתק חתום כדין של טופס השימוע ולכן לא נפל פגם לעניין זה. באשר לנימוק האחרון של המבקש, המהווה לטענתו פגם מנהלי אשר יש בו כדי לבטל את איסור השימוש שניתן, אני קובעת כי אין המדובר בפגם מנהלי וכי המשטרה פעלה בהתאם לסמכותה בחוק.

לאור הנימוקים לעיל, אני קובעת כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות ואני דוחה את הבקשה.

ביום 5.9.19 הגיש המבקש מס' 1 בקשה לסעד זמני, במסגרתו הורה בית המשפט כי איסור השמוש יעמוד על כנו עד החלטה אחרת, ואולם המחפרון לא יילקח למגרש איחסנה.

המסגרת הנורמאטיבית האיסור המנהלי על שימוש ברכב או בציוד מכאני הנדסי חוקק במסגרת תיקון מס' 116 לחוק, וניכנס לתוקף בשלהי שנת 2017.

...

על בסיס האמור אני קובעת כי בוצעה עבודה אסורה.

על יסוד האמור, מעבר לסתירות המהותיות שהתגלו בדבריהם של מבקשים 2 ו-3, אני סבורה כי לא הוכח לפניי שנהגי המשאיות פעלו בניגוד להוראות בעליהן, ולא הוכח כי מי מבעלי שלושת כלי הרכב עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את העבירה.

בנסיבות שלפיי, בין היתר לאור העובדה שהנזק הכלכלי נטען בעלמא, לא ראיתי נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן משקל ממשי לנימוק זה. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ביחס לשלושת המבקשים.

ההחלטה על איסור השמוש ברכב-הגורר ובגרור ניתנה לאחר ששוטר הבחין ברכב בנסיעה בכביש 9 ק"מ 12 ממערב כאשר מחובר אליו גרור שהיה עמוס בברזלים וקרשים, ובשקילה של הגרור נמצא כי משקלו הכולל של הרכב הגרור הנו 1843 ק"ג העולה ב-53.6% מעל המותר שהוא 1200 ק"ג, ונמסרה בשל כך הזמנה לדין וכתב אישום בה יוחסה לנהג עבירה של נהיגה ברכב והובלת מטען חורג, בנגוד לתקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.

 הרכב הגורר שמספרו 7904163 ישוחרר לאלתר ממגרש האיחסון.

...

ובאשר לע"ח 55378-10-21 אליו הפנתה המשיבה בטיעוניה – הרי שדובר שם בהשבתת רכב וגרור בגין נהיגה במשך יותר מ-4 שעות ללא עצירה להפסקה, בניגוד לתקנה 168 (א) (3) לתקנות התעבורה, ונקבע "לעניין הטענה שמדובר בשני רכבים שונים, ראשית הטענה לא נטענה בבית משפט קמא. וגם לגופו של עניין אני סבור שיש לדחות אותה. הנהג נהג, לכאורה, בגורר ובנגרר בו זמנית יותר מ- 4 שעות, ללא הפסקה ועל כן הוא עבר את העבירה בשני הרכבים.",- נסיבות השונות מענייננו, שעה שבענייננו העבירה נעברה אך ברכב הגרור.

בנסיבות אלה, ומהנימוקים שצויינו לעיל, אני קובעת כי איסור השימוש על הרכב הגרור שמספרו 9287314, יוותר על כנו.

בשימוע נוסף שנערך לנאשם בנוגע לאיסור שימוש ברכב הורה קצין המישטרה על איסור שימוש ברכב והעברתו למגרש אחסנה בפתח תקווה החל מיום 4.1.10 בשעה 10:00.

...

סוף דבר: לאחר ששקלתי השיקולים כולם-מחד גיסא, פועלו של הנאשם, עברו התעבורתי המכביד, ומאידך גיסא, נטילת אחריות על שכמו בדרך הודאתו, העידר עבר פלילי, אורחות חייו הנורמטיביים, נסיבותיו האישיות, תסקיר שירות המבחן והמלצתו שיש ליתן לה, על פי הלכה הפסוקה, משקל נכבד, הפצוי הכספי המוסכם בסך 20,000 ₪ לטובת המתלונן ושאר טיעוניו הנכבדים של הסניגור-הנני לגזור על הנאשם העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בנכוי ימי מעצרו 4.1.10-26.1.10).