איסור על הבעל להיכנס לדירה עקב בגידה

) לפיכך בית הדין קובע כי אין אפשרות לפסק דין לגירושין על פי טענה זו. האם הבעל בדבריו אסר את האשה על עצמו, והאם יש בכך כדי לחייב גירושין? ב"כ הבעל טוען כי יש לפסוק פסק דין לגירושין משום שלבעל דין 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא', משום שבדיון הראשון, לאחר שבית הדין הסביר את משמעות דברי הבעל כי אישתו זינתה, הגיב הבעל באומרו (שורה 292 לפרוטוקול): "אני מצהיר שהאשה בגדה בי ואני יודע את זה בודאות. יש לי הוכחות." בית הדין אינו מקבל את טענת ב"כ הבעל: הבעל טען כי יש לו הוכחות.

אמנם אף אם נאמר שהוא משום נדר גם כן ליכא איסור על הבעל או על אחרים, מלבד האיסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, דלפי מה שכתבתי לעיל ענין איסור נדר שיהיה בזה הוא כמו קנין אודיתא בממון, היינו שמוכח שדבר זה אסור לה או שהמעשה אמת או שרוצה לקבל עליו איסור.

התובעת מוכיחה את 'רצונה העז' בשלום בית עם הנתבע מהימנעותה מלהחליף את המנעולים בכניסה לדירה המשותפת לשני הצדדים ולא חוסמת את הכניסה מהבעל לדירה – בזה שהתובעת לא נקטה 'צעדי ענישה' כלפי הבעל ולא מנעה ממנו להכנס לבית שלו היא מוכיחה שחפצה בשלום בית! האם רצון לשלום בית מצידה של האשה מתבטא דיו בהימנעותה מצעדי ענישה (שיש בהם אקט של אלימות) כלפי בעלה? בהמשך כתב התביעה סעיף 53 כתבה האשה: התובעת, שהייתה אשת איש נאמנה ומסורה ושתמכה במהלך כל החיים המשותפים בנתבע והבינה כי הנתבע ניכנס ל'משבר אמצע החיים', הציעה לנתבע כי ילך לטפול ולאחר מכן היא תצטרף לטפול.

...

סיכום לאור היחס הזוגי של האישה כלפי הבעל וכפי שעולה מדבריה ומגישתה של האישה ומכל האמור לעיל אין מקום כלל לתביעת האישה שלום בית, אליבא דאמת האישה אינה חפצה בבעל.

גם אם טענות הבעל לא הוכחו כפי שהאריך עמיתי להוכיח, מכל מקום גם הן מצטרפות למסקנה: אין כל סיכוי לשלום בית כאשר זהו מצב היחסים ההדדי בין הצדדים – נטול כל אמפתיה עד כדי סלידה.

הרב אברהם מייזלס מסקנות ופסק דין תביעת האישה לשלום בית נדחית.

יש לבחון האם האירועים בגינם מבוקש לאסור על צד להכנס לדירתו, נעשו כהמשך לפרובוקציה והתגרות מכוונים של בן הזוג שכנגד ובמקרה שכזה, לא מן הנמנע כי אזהרותיו של בית המשפט יכול שימנעו מלהזקק לאמצעי הקשה של הרחקת בן הזוג מדירתו.

אמצעי זה של איסור כניסת הבעל לדירת מגורי בני הזוג, שמיועד להיות נשק הגנה בידיה של האשה, אסור שייהפך, מתוך שגרה ובלי משים, לנשק התקפה נגד הבעל כדי לאלצו, שלא כדין ושלא מן הצדק ותחת לחץ ״חיי גלות״, להסכים לתנאים המוכתבים לו על-ידי בת-זוגו או אלה המשיאים לה מעצותיהם הטובות.

כאמור, לדברי המבקשת המשיב עזב את הדירה המשותפת מבחירה, לאחר שטען כי היא בוגדת בו ולדברי המשיב, הוא גורש מביתו.

...

הטענה לפיה לא ניתן להידרש לסעד המבוקש והיה על המבקשת להגיש תובענה עיקרית לצו מניעה קבועה ובמסגרתה להגיש הבקשה דנן דינה להידחות גם כן. הבקשה הוגשה כאמור במסגרת תובענה למזונות קטינים וזאת כחלק אינהרנטי מחבות הצדדים להעניק לילדיהם קורת גג ראויה.

וגם משבא בית המשפט למסקנה, שיש לנקוט דרך זו, יחזור וישקול, מה היו מידתו והיקפו של איסור הכניסה, ובאיזה סייגים יש ללוותו".

אשר על כן, משהגעתי לכלל מסקנה זו היה ראוי שיבוטל הצו לאלתר.

טענות הנתבע הנתבע סבור כי התובעת אינה זכאית לכתובה מהטעמים הבאים: היא בגדה בו לפחות פעמיים ואף נכנסה להריון מגבר זר (התבצעה לבסוף הפלה).

לאחר העברת הדירה הרחיקה אותו מהדירה בעקבות ארוע אלימות כנגד הבת ותבעה גירושין.

על הוכחת הבעל על תיכנון הגירושין מקניית הדירה הנוספת - האישה מצביעה על פער של 4 שנים בין קניית הדירה לפירוד.

אמנם לא הוכחו טענות הבעל על בגדת האישה, אולם מהודאת האישה בבית הדין מתברר כי הייתה היתנהגות שאינה ראויה, והעובדה שהבעל הסכים לבדיקת פוליגראף על הטענות לאלימות כנגדו והאישה סירבה בכל תוקף לבדיקה כזו על טענות לקשר זר אסור, מעלים חשש בכנות דבריה.

...

היא זו שיזמה את הגירושין, הוא נעתר לכך למרות שהיה מעוניין בשלו"ב. על טענת התובעת כי הגיש תביעה לפירוק שיתוף השיב הנתבע כי התובעת הגישה תביעות בבימ"ש לעניני משפחה והיתה נחושה בסירובה לשוב לשלו"ב, ואעפ"כ למרות תביעתו לא לחץ בנושא כי רצה שלו"ב. מאז המקרה בסיני (הבגידה הראשונה לדבריו) דיברה התובעת על רצונה להתגרש.

ובבית יוסף (סו"ס קנ"ד) כתב וז"ל: "מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב, ב), והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח, ב ורש"י שם ד"ה קץ ידא), ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח, ב), ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז, א) עד שיכופוהו להוציא יכופוהו לזון, הני מילי מזונות, שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה, שענייה זו מסורה בידו, ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, אפילו שמואל מודה. ואפילו בההיא גופא דזן ומפרנס כרב קיי"ל, ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה. וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד (סי' י') בשם אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וזה לשונו: אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י גוים עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל. ועיין בתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן ק"ב וכתבתיה בסוף סימן ע"ד (קי.). ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים." כלומר לדעת רבינו שמחה אף כופין אותו ואפילו ע"י גויים, אולם הב"י סבר כדבריו בסי' עד שיוציא ויתן כתובה אך אין כופין אותו.

יעוין בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סי' קטו סעיף ד': " איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: ..., או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) (רשב"א סי' תקע"א), או שהיתה משחקת עם הבחורים, ... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: .... אשה הרגילה להתייחד עם עובד כוכבים, נקראת עוברת על דת (ת"ה סי' רמ"ב)." בפד"ר ח"א עמ' 338, בפס"ד מהרבנים הגר"י עדס ז"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרי"ב ז'ולטי ז"ל ביארו את יסוד הדין בעוברת על דת, וכתבו: "עיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקילקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה", עכ"ל. וראה חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק יח: "מ"מ מצוה עליו שיוציאנה. זה הוא דעת הראב"ד, וכן הוא במרדכי, ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רוצה לא יוציא, והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה, אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם, מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו', אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה, אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל. ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב', וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו." וראה בית שמואל סי' קטו ס"ק כ': "אשה הרגילה וכו'. ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש, ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ, אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה, אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א." ובבית שמואל סי' קטו ס"ק לד: "גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתייחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור, א"כ אפילו אם לא זנתה, מ"מ היא עוברת ע"ד, ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא, משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד', וליתא, כי כל דבר שאינו בעין הפסידה". כתב התרומת הדשן (סי' רמב), וז"ל: "הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת. כ"ש הנסתרת עם הנכרים... אפילו אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה, אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר, ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פרק השולח... כיון דרגילי בהכי, כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו. וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת, מצוה לגרשה. ואם אינו מוציאה נקרא רשע, ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון". מבואר בתה"ד שאשה המתייחדת מרצונה עם גבר זר נקראת עוברת על דת, ומצוה לגרשה, ויכול בעלה לגרשה אפילו בעל כרחה, ואין בזה חדר"ג. כמו כן, אשה אשר כמה פעמים מעמידה את עצמה במצב שבו תאלץ בסופו של דבר להתייחד עם גבר זר - אפילו בניגוד לרצונה - נקראת אף היא עוברת על דת. הלכה זו קיימת ביחס לכל גבר שהוא, ק"ו אם אינו מוגדר כאדם כשר.

הכרעה סוף דבר במקרה העומד לפנינו בתיק זה, האשה היא זו שיזמה את הגירושין, היא זו שהגישה את התביעה, הבעל רצה בתחילה שלום בית ורק כשנה לאחר הגשת תביעת הגירושין הסכים אף הוא לכך, ולכאורה הווי בגדר של יצאו הגירושין ממנה.

2.4 בבימ"ש לעינייני מישפחה בתל אביב ניתן, בשנת 2002 , על ידי כב' הש' יהושע גייפמן, צו הגנה כנגד הנתבע, האוסר עליו להכנס לדירת מגורי הצדדים בשל אלימותו כלפי התובעת והילדים וניתן ביום 11.4.07 פסק דין בתביעות הרכושיות, בו קבע כב' הש' יהושע גייפמן, שבמועד גירושי הצדדים יעשה איזון הזכויות בין הצדדים.

לאור סרובו של הבעל ליתן גט לאישתו לאלתר ביה"ד מחליט להטיל על הבעל צוי הגבלה על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 על כן ביה"ד מצוה כדלהלן: הבעל נ' ב' ת.ז. __ מנוע מלצאת את הארץ על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 סעיף 2 ס"ק 1.

הבעל: אני מוכן ללכת לבית הסוהר תכניס אותי, אני שוכר דירה 20 שנה, את הנשמה אני אוציא לה עד שתביא לי את הכסף, הפסדתי את החיים שלי בגלל הסמרטוט הזה, האישה הזו כמו שאמרה שאני בגדתי בה אני רואה בבית שלה שגבר ממזמז לה את החזה, אני שמרתי על הכבוד שלי, גם עבדה בדואר ושיקרה בכל דרך, אבא שלה גנב כסף ישב בבית סוהר, הלכתי לשמור על אבא שלה בבית חולים, והיא עם החבר שלה בבית שלנו, באותו זמן, שתביא לי את מה שמגיע לי, אני לא צריך אותה, שתביא לי את הכסף, אני משלם 3,000 ₪ שכירות, למה אני אתן לה גט, אין לי כסף היא לקחה לי, יש אקטואר שעשה את החשבון, אין לי כסף, לא אני לא אתן לה גט, נוכלת מסריחה איחס, ביה"ד: כל זה לא קשור לגט, תן לה גט, הבעל: לא אתן לה גט. הדיון הסתיים.

3.2 טענות הנתבע 3.2.1 הנתבע טוען שאינו חייב לפצות את התובעת בסכום כלשהוא וכי התובעת בגדה בו, עשקה אותו, גנבה ממנו ורמתה אותו.

...

לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק ומצווה כדלהלן: על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה-1995 סעיף 1(א) ביה"ד מטיל צו הגבלה בדרך של מאסר כפייה על הבעל נ' ב' ת.ז. __.

ראה בנדון עמ"ש (ת"א) 46625-01-16 פלונית נ. פלוני (פורסם בנבו, מיום 30.11.2016) שקבע: " יש לבחון את הנסיבות הפרטניות של המקרה, כאשר על האשה - היא התובעת שעליה נטל השכנוע - להראות כי פעלה 'בנחישות ובתקיפות בהליכים בבית הדין הרבני לקראת השגת גט'. ... לא מדובר רק אודות הפניות לבית הדין הרבני, אלא גם בכל הקשור לפניות של אחד מהצדדים למשנהו בכל הקשור לגירושין וכך גם תגובת הצד האחר". 9.6.11 לאור כל האמור לעיל הפיצוי הראוי בגין תקופה זו מוערך על ידי בסך 60,000 ₪.

סיכום 10.1 לאור כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך של 160,000 ₪.

אישום 2: בתאריך 18.5.21 ניתנה החלטה על ידי הקצין הממונה רפ"ק ורד ורדי (להלן: "הוראה חוקית") לפיה שוחרר הנאשם בתנאים מגבילים כדלקמן: נאסר על הנאשם להכנס לבית המתלוננת לתקופה של 15 ימים.

באשר לנסיבות הקשורות בבצוע העבירות, נטען כי הנאשם הוא המבצע היחיד של העבירות, אשר הפגין אלימות קשה כלפי המתלוננת וניצל לרעה את כוחו ומעמדו כבעלה של המתלוננת, וכל זאת על רקע חשדו כי המתלוננת בוגדת בו. עוד נטען, כי הנזק שעלול היה להגרם מבצוע העבירות הוא משמעותי, נוכח האלימות המתמשכת והמסלימה שנקט הנאשם כלפי המתלוננת.

בחינת נסיבות ביצוע העבירות: הנאשם הוא המבצע היחיד של העבירות, אשר תקף את המתלוננת מספר פעמים על רקע חשדותיו כי היא בוגדת בו, ואף שב לדירת המתלוננת לאחר שהורחק ממנה בהחלטת קצין ממונה ואף הגדיל ושבר מנעול של דלת על מנת להכנס לדירה.

...

בשים לב לרמת האלימות פיזית ומילולית שהופעלה כלפי המתלוננת על ידי הנאשם, חזרתיות בביצוע העבירות וביצוע העבירות תוך הפרת הוראה חוקית, אני קובעת כי הפגיעה בערכים המוגנים היא ממשית.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, ובשים לב לאופייה של האלימות שהופעלה כלפי המתלוננת, האיומים תוך שימוש בסכין והעובדה כי הנאשם הפר הוראה חוקית שנועדה להגן על המתלוננת, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם לכל האירוע נע בין 10 ל- 20 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלוות.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 10 חודשים.