איסור מכירת אלכוהול לקטינים בפיצוציות

כללי לפני ערעור על החלטה לביטול צו מינהלי לסגירת עסקו של המשיב – קיוסק-פיצוציה – מכח סעיף 23 לחוק רשוי עסקים, התשכ"ח – 1968 (להלן: "הצוו" ו"החוק").

ביום 5.8.15 בשעות הערב ניכנסו שני קטינים לעסק ורכשו משקה אלכוהול בנגוד להוראת סעיף 193א(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, האוסר מכירת משקה משכר לקטינים.

...

מקובלת עליי טענת העוררת כי בית משפט קמא בחן את הצו "בעיניים פליליות" חלף מנהליות.

סיכום על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי קצין המשטרה פעל בגדר סמכותו כאשר השית צו סגירה מנהלי על העסק לתקופה של 15 יום מכח סמכותו לפי סעיף 23(א) לחוק או 23 (א1).

למעלה מן הצורך, הגעתי לכלל מסקנה כאמור כי ניתן היה להשתית את צו הסגירה על הסמכותשבסעיף 23(א1)לחוק.

לפיכך, הערר מתקבל וצו הסגירה יעמוד על כנו.

תיקי המב"ד המונחים ביסוד דחיית הערר ניפתחו עקב עבירות שבצעו לכאורה על ידי עובדים בפיצוציות שבבעלותו, כאשר אלו מכרו משקאות אלכוהוליים לקטינים.

העותר טוען בהטעמה כי אסר על עובדיו מכירת אלכוהול לקטינים וכאשר נודע לו כי הפרו את האיסור, הוא חדל ממכירת אלכוהול בעסקיו ומזה כ – 9 חודשים אין מוכרים בהם אלכוהול.

...

כך או כך, נחה דעתי כי אין בהן כדי להצביע על סכנה הנשקפת מהעותר, שמא חלילה יעשה שימוש אסור בנשק, על רקע דפוסי התנהגות אלימים או עבריינים.

עם זאת, במקרה דנן, שוכנעתי כי החלטת הביטול חורגת ממתחם הסבירות וניתנה בשיהוי בלתי סביר.

על כן, יש להתערב בה. לפיכך, אני מקבלת את העתירה, מורה על ביטול החלטת הביטול כפי שניתנה על ידי הממונה ועל ידי וועדת הערר והשבת רישיון הנשק לידי העותר ועמו הנשק שהפקיד.

"אני יצאתי וישבתי בשולחן עם שלומי ודרור ודברתי איתו על החוב שיש לו אצלי בגין מכירת אלכוהול על סך 300 ₪ דרור ענה לי שיש לו 10 שקיות של נייס גיא ואמר לי תביא לי ארגז בריזר ואני יביא לך עשר שקיות שכל שקית מוכרים אותה ב – 100 ₪ אני אמכור לך את זה ב – חמישים ₪ אמרתי לדרור שיביא לי את זה עכשיו כי אני נוסע עוד מספר דקות " .

דו"ח פעולה מיום 17/06/2013 מתאר מכירת קפה לדרור אלחדד בעל הפיצוציה, דרור נשאר חייב 200 ₪ מחזק גם הוא את היחסים המסחריים ביניהם .

חוקיות האיסור: אכן החומר AB-FUBINACA נעשה חומר אסור בהפצה רק ביום 07/10/2013 רק כשבוע טרם העסקה אך אין להחיל על המשיב טענת "טעות בעובדה" או "טעות שבדין" משתי סיבות הסיבה הראשונה היא קיומו של דבר חקיקה מיוחד בנושא הטעות והוא סעיף 7 (ב) לחוק : (א) לא ייצר אדם חומר אסור בהפצה, לא ימכרו, לא יציגו למכירה, לא ייבאו, לא ייצאו, לא יספקו, לא יסחר בו או יעשה בו עסקה אחרת ולא יחזיק בו במטרה לעשות אחת מהפעולות האמורות; העובר על הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלוש שנים.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו – 1996 [להלן – חוק המעצרים] , מציין חזקת מסוכנות כעילת מעצר לרשימה של עבירות ובתוכן : (3)        עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג–1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי; חסד"פ מעצרים לא תוקן לאחר קבלת חוק החומרים המסכנים לא בתיקון ישיר ולא בתיקון עקיף, דבר זה בולט במיוחד לאור העובדה שהמחוקק החיל מספר מצומצם של הוראות פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג – 1973 [להלן פקודת הסמים]  אלה הוראות סדר דין הנוגעות בעיקר לחילוט והדחת קטינים, ואין לעניות דעתי ללמוד מהן גזירה שווה ישירה – אלא להיפך .

...

אני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו של המשיב בתנאים הבאים: אני מורה כי המשיב יעצר עד תום ההליכים נגדם, אלא שיוכלו להשתחרר אם יעמוד בתנאים הבאים: ערבות עצמית וערבות צד ג'  בסך 15,000 ₪ כל אחת.

אני קובע את התיק לעיון חוזר יזום בהחלטה זו לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן ליום 15/7/14 בשעה 09:30.

<#3#> החלטה על מנת לאפשר למבקשת להגיש ערר על החלטת השחרור, ועל מנת שלא להעמיד את ערכאת הערעור בפני עובדה מוגמרת, הנני מורה על עיכוב ביצוע החלטת השחרור, עד ליום 13/6/14 בשעה 10:00.

מבוא וטענות הצדדים המבקש עותר לביטולו של צו מנהלי שהוצא על ידי המשיבה, משטרת ישראל, לפי סעיף 23 לחוק רשוי עסקים, התשכ''ח – 1968, (להלן – חוק רשוי עסקים), שהורה על סגירת עסק מסוג "פיצוציה", המופעל על ידי המבקש ברח' הרצל 65 ברמת גן (להלן – העסק ו - הצוו).

בעניינינו, המחלוקת שניטשה בין הצדדים הנה האם המבקש מכר את האלכוהול לקטינים ומסר את הבקבוקים לידי אותו פריבוס, על מנת "לעקוף" את האיסור, לפחות בפן הראייתי, או שמא כגירסתו, כלל לא ידע על כך שאותו פריבוס עומד למסור את האלכוהול לקטינים, והתשלום לא בוצע על ידי הקטינים לידי המבקש, כנטען על ידי המישטרה.

...

סיכומו של דבר, אני קובע כי מהחומר שלפניי עולה חשד סביר ולמעלה מכך, כי נמכר בעסק אלכוהול לקטינים באירוע נשוא הצו.

בהינתן האמור לעיל ולאחר שערכתי את האיזון הנדרש והראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכויות המבקש, ובהינתן חומר החקירה המוצק לכאורה שהוצג בפניי והמקרים הקודמים שאירעו לכאורה בעסק, סבורני כי החלטת קצין המשטרה להורות על סגירת העסק למשך 30 יום, איננה חורגת ממתחם הסבירות.

סוף דבר, הבקשה לביטול צו הסגירה נדחית, והוא יעמוד על כנו עד לתום תקופתו.

המדובר בקיוסק פיצוציה, בעל רישיון עסק, ואין חולק כי נמכרים בו משקאות משכרים.

המסגרת הנורמאטיבית- סעיף 193 א' לחוק העונשין התשל"ז – 1977 קובע איסור של מכירת אלכוהול לקטינים – "(א) המעודד או משדל קטין לשתות משקה משכר, דינו - מאסר שלושה חדשים.

...

בהתחשב בעובדה שקיים הסדר חקיקתי ספציפי בנוגע למכירת אלכוהול לקטינים בסעיף 23(א1) לחוק, נראה לי כי בכדי להימנע מהצורך לעמוד בתנאי סעיף זה, יש צורך להראות מידה ממשית של חשד להפרת שלום הציבור כתוצאה מהמשך פעילותו של העסק, כאשר מכירה חד פעמית, בעסק נטול הפרות קודמות וללא שמתקיימות נסיבות חריגות אחרות, איננה בהכרח מספקת לעניין זה. לאחר שעיינתי בתיק החקירה, שוכנעתי כי קיימת תשתית עובדתית מספקת שעל בסיסה יכל קצין המשטרה להסיק כי בעסק נשוא הצו בוצעה מכירת אלכוהול לקטין בשלוש הזדמנויות שונות.

נוכח האמור עד כה, אני קובעת כי קצין המשטרה לא חרג מסמכותו בעת שהוציא את צו הסגירה שבנדון.

לפיכך, אני מורה על קיצורו של הצו כך שיעמוד בתקפו עד ליום 2/1/14.