איסור התעללות בבעלי חיים על פי חוק צער בעלי חיים

למעלה מזה, האיסור בסעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים הוא איסור רחב, הכולל, על פי קביעת בית המשפט בעיניין חמת גדר איסור על היתאכזרות לבעלי חיים וגרימת סבל, גם אם אינו "סבל של ממש". לאור התרשמותי מהחומר המתועד ניתן לומר כי בנוגע לאופן הטיפול בחתולים במרפאה המתועדת שהנתבעת הפעילה בבני ברק, מתקיימים תנאי הסף המסמיכים את התובעת לפנות בבקשה בהליך אזרחי, ובהליך זה בלבד, לצוו מניעה במובנו של סעיף 17א' לחוק צער בעלי חיים.

...

סבורני שעניין זה, למעט היותו תמריץ או מניע להתנהגות זו או אחרת, אינו בא בגדר הסמכות של "ארגון בעל חיים" לפנות בבקשה בהליך אזרחי לצו מניעה מכוח סעיף 17א' לחוק צער בעלי חיים, המצריך יסוד סביר להניח שמבוצעת עבירה על חוק צער בעלי חיים.

גם לא הוכח כי מאז ניתן צו המניעה הזמני בחודש יולי 2017, המשיכה הנתבעת לספק שירותי עיקור וסירוס לרשויות ולזכות במכרזים של רשויות מקומיות בתחום זה. מכאן שמדובר בבקשה למתן צו תיאורטי גרידא למניעת השתתפות מכרזים שטרם פורסמו ולאיסור על התקשרות שטרם באה לעולם וכלל לא ברור אם תבוא (ובוודאי במתכונת הקיימת), ולו מטעם זה, לא ניתן לקבל את התביעה ולהיעתר לסעד המבוקש.

בעניין בר"מ 5117/11 קשת שלטים בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (20.7.2011) נדחה ערעור על החלטת עירייה להתקשר במכרז חדש, חלף מכרז קודם בו זכתה העוררת, משטרם פורסם מכרז חדש ונקבע כדלקמן: "דין הבקשה - להידחות. למבקשת אין כל צורך אמיתי בצו המבוקש על-ידה. לעת הזו, אין העירייה צפויה לפרסם מכרז חדש. ככל שתחליט העירייה לפרסם מכרז חדש, ואפילו תעשה כן בפועל, אין אנו יודעים בשלב זה מה יהיו תנאיו וכיצד יימסר למתעניינים בו על ההליכים שנקטה המבקשת והשפעתם על המכרז. מכאן שכאשר יתפרסם המכרז, ונוסחו לא יהיה להנחת דעתה של המבקשת, הדרך תהיה פתוחה בפניה לעתור אז לבית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב הליכי המכרז..." דברים אלה יפים גם למקרה זה. יתר על כן, בסעיף 75 לכתב התביעה מחדדת התובעת את הסעד אותו היא מבקשת ותובעת "לאסור על הנתבעת כליל להמשיך ולבצע ניתוחים במתכונת הקיימת" (ההדגשה לא במקור-א.ב).

לפניי בקשה לפי סעיף 10א'(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן – "חוק צער בעלי חיים" או "החוק") להחזרת בעל חיים – כלבה העונה לשם "מוקה" – אשר נתפסה ביום 28.10.18 מאת בעליה, המבקש, על ידי המשיבה, על פי צו של בית משפט השלום בחדרה מיום 28.10.18, בחשד לבצוע עבירה בנגוד לסעיף 2 לחוק צער בעלי חיים (איסור היתעללות).

...

לאחר מכן, הסיק בית המשפט, על יסוד הראיות שבתיק החקירה, כי "הוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת כאן, כי אירועי האלימות בעבר היו גם כן קשים וחמורים, חרגו באופן קיצוני מפעולות חינוך ועלו לכלל מעשה עבירה לפי חוק צער בעלי חיים. אלימות שחזרה פעם אחר פעם מהווה אינדיקציה טובה לנטיית המערער (צ"ל המשיב – א.ש.) לאלימות כלפי הכלבות שהיו בהחזקתו... אין מנוס מן המסקנה כי הסיכון להישנות התנהגות המגיעה לכלל התעללות הוא מוחשי ועומד בקלות ברף שנקבע בחוק כי יש 'יסוד סביר להניח כי הבעלים או המחזיק כאמור יעברו עבירה לפי חוק זה'" (פיסקאות 77-76).

אף אני סבור כי בהחלטה לפי סעיף 10א' לחוק צער בעלי חיים מפעיל בית המשפט שיקול דעת עצמאי כאילו הוא נותן ההחלטה המקורית על תפיסה או החזרה של בעל החיים, ולא יושב כ"ערכאה בג"צית" הבוחנת אם ההחלטה שקיבלה הרשות המוסמכת מצויה במתחם הסבירות, ואם כן – נמנע מלהתערב בה, אף אם הוא עצמו היה מגיע לתוצאה שונה.

לשאלה אם יש סמכות לבית המשפט לקבוע תנאים שאינם קבועים בסעיף 9(ב) לחוק, אני מסכים, בכל הצניעות, עם עמדתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בענין ניסני הנ"ל, לפיה: "צריך עיון אם יש סמכות להתנות תנאים מסוג זה כאשר די בהם להבטיח את שלום בעלי החיים. אני נוטה לומר שיש סמכות כזו, הנלמדת מהסמכות להחליט החלטה קיצונית יותר, שלא להשיב את בעלי החיים כלל. ככל שניתן להסתפק בתנאים מסוג זה כדי למנוע הסיכון, בוודאי עדיף לעשות כן, במקום לשבור את לבו של המחזיק האוהב את כלבותיו. אולם, אין לבחור ב'חלופה' מסוג זה, אם הסיכון מוחשי, ואין דרך יעילה ומוחשית לפקח ולמנוע התעללות עתידית". לאור האמור לעיל, אני מורה כי הכלבה תושב לידי המבקש בתנאים הבאים: תשלום הוצאות אחזקת הכלבה על פי קביעת המנהל, כהגדרתו בחוק צער בעלי חיים.

בנוסף להליך האזרחי בו נקט המשיב, הוגש נגד המערער כתב אישום פלילי בת"פ (ראשל"צ) 2424/07, במסגרתו הואשם בעבירה של ענוי, היתעללות והתאכזרות לבעלי חיים על פי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994 (להלן: "חוק צער בעלי חיים").

בשולי טענתו הוסיף המערער וטען, כי משלא קיים בישראל חוק או תקנה האוסרים על פיטום אווזים, ממילא לא היה מקום להשבת הסכום.

...

לאור האמור נדחה הערעור.

לא ניתן להתעלם מהאמור, ואין מנוס מלחייב את המערער בהוצאות הערעור.

המערער ישלם אפוא את הוצאות המשיבה בסך של 20,000 ₪ שיועברו לה מכספי הפקדון אותו הפקיד המערער.

רקע ביום 16.04.2023 נתפסו התפוסים מושא הבקשה - 11 סוסים (להלן: "בעלי החיים" או "הסוסים"), על ידי מפקחי היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות (פיצו"ח) של משרד החקלאות וד"ר צביה מילדנברג, המשמשת כרופאת סוסים ופינות חי אצל המשיבה, הממונה על החוק (להלן: "הממונה"), ואשר הוחזקו על ידי המבקש במיתחם מאולתר במשק מישפחת גת במושב כפר יחזקאל (להלן: "המתקן"), וזאת מתוקף סמכותם על פי סעיף 8(א) לחוק צער בעלי חיים.

המסגרת המשפטית חוק צער בעלי חיים וכן התקנות שהוסדרו מכוחו, מפרטים חובות המוטלות על בעלים או מחזיקים של בעל חיים, וקובעים איסורים והגבלות למניעת פגיעה בבעלי החיים, בין היתר, איסור היתעללות, ענוי, המתה ברעל, נטישה.

חוק צער בעלי חיים מגדיר כעבירות פליליות, גם מעשים אקטיביים, בין היתר, היתעללות בנגוד לקבוע בסעיף 2(א) לחוק, לפיו: "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהיא". אך גם נטישה (סעיף 2א), ואי טפול בבעל החיים ומניעת היתעללות בו בנגוד לקבוע בסעיף 2א1(א) לחוק הקובע כי: "בעלים של בעל חיים או המחזיק בו חייבים לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע היתעללות בו". על מי שמחזיק בבעל חיים חלה, איפוא, חובה, לטפל בו היטב - פיזית ונפשית, וזאת מתוך ההבנה כי בעלי חיים ובכללם סוסים אינם חפץ.

...

מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה בנסיבות אלו לא ניתן להשיב את הסוסים לחזקת המבקש.

סוף דבר לאור הנסיבות שהתגלו במועדי הביקורות במתקן, הרי שהייתה עילה לתפיסת הסוסים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטה זו התבססה במידה רבה על מחקר שנערך על ידי החוקרת, ד"ר דרווין, לאחר עיון בכל החומר שהועבר על ידי העותרים, ואף לאחר הוועצות עם ד"ר הניג, הממונה על פי חוק צער בעלי חיים ומנהלת אגף רווחת בעלי חיים בשירותים הוטרינריים.

לצד סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים, הקובע את האיסור בדבר היתעללות בבעלי חיים, פעל המשיב אף מכוח סמכותו לפי פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985, שעניינה מניעת הפצתן של מחלות בעלי חיים לשם הגנה על הציבור ועל בעלי החיים עצמם, ואשר קובעת בסעיף 34 כי "מי שניתנה לו סמכות לפי פקודת זו רשאי, בעת הפעלת סמכותו, לשקול שיקולים לצימצום פגיעה ברווחתם של בעלי חיים כהגדרתם בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, ולקידום מטרותיו של החוק האמור". אין זאת אלא, כי המשיב הפעיל סמכות מפורשת הנתונה בידו – הן מכוח חוק צער בעלי חיים והן מכוח פקודת מחלות בעלי חיים - עת החליט שלא ליתן עוד היתרי איכלוס והפעלה של לולים בענף הפיטום, משעה שהתברר כי קיים חשש לפגיעה ברווחת העופות.

...

בנסיבות אלו, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים והאינטרסים המנוגדים שהוצגו בפניי, בהם הפגיעה הכלכלית בעותרים, מחד גיסא, והחשש לפגיעה ברווחת העופות ואף להתעללות, מאידך גיסא, החלטתי להורות למשיב ליתן היתר אכלוס לעופות פטם בלולי המושבה של העותרים לסבב אכלוס נוסף אחד, תוך מתן אפשרות לעותרים למצות את זכות הטיעון שלהם.

אשר לטענת העותרים הנוגעת לתקופת ההסתגלות, הרי שנוכח הפגיעה ברווחת העופות עליה מבוססת ההחלטה, לא מצאתי את החלטת המשיב שלא לאפשר לעותרים תקופת הסתגלות (מעבר להיתרי האכלוס הנוספים שניתנו על פי החלטתי הראשונה והחלטתי השנייה בבקשות לצו הביניים) כבלתי סבירה (ראו גם החלטתי השלישית בצו הביניים, פסקה 15).

סבורני כי אין הנדון דומה לראיה.

סוף דבר בשים לב לכל האמור - העתירה נדחית.