איסור השכרת דירות לבעלי מוגבלויות נפשיות

הנתבעת הנה חברה ציבורית בעלת עירבון מוגבל שעיסוקה יזמות, פיתוח תשתיות, בנייה ושיווק של מיזמי מגורים (להלן "הנתבעת").

פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לשוכר הדירה בסיכומיהם עתרו התובעים לראשונה לפצוי בסך של 4,400 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לטענתם לשוכר מר מחפוד אשר שכר את הדירה.

דין טענה זו להדחות הן מחמת היותה הרחבת חזית אסורה, והן בשל העידר מעמד משפטי לתובעים לעתור לפצוי זה בשם השוכר.

...

שכר טרחת המומחים בשים לב לפערים המשמעותיים הקיימים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים ובין חוות דעת מומחה בית המשפט, הנני קובעת כי כל צד יישא בשכר המומחה מטעמו.

מטעם זה, גם ההחלטה לגבי הנשיאה בשכרו של מומחה בית המשפט על ידי שני הצדדים, תישאר על כנה, ללא זכות שיפוי לתובעים בגין חלקם בשכר הנ"ל. סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 4,510 ₪ בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.12.16 (מועד עריכת חוות דעתו המשלימה של מומחה בית המשפט), וכן סך של 2,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים רבע מאגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת טוענת שלא המשיכה להתגורר במרכז 8 חודשים וכיוון שלא היה לה אפשרות כלכלית לשכור דירה עברה להתגורר ביום 1.8.08 בטבריה.

לשון הרע המסגרת המשפטית חוק לשון הרע קובע ס' 1 .לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: (אחת מארבעת החלופות) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" יחיד או תאגיד; "מוגבלות"- לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

פירסום ברבים על המרכז לקבלה והעומדים בראשו, כי כביכול הם עבריינים פליליים, רמאים ושקרנים, שהוציאו מהנתבעת במירמה, בתחבולות ותוך שימוש לרעה בשם הקבלה, את "ביתה וכל כספה", ומיד לאחר שנוכחו כביכול כי לנתבעת אין כספים נוספים "שלחו אותה לדרכה בחוסר כל", לא רק " עלול" לפגוע בשמן הטוב של התובעות והעומדים בראשן, לעשותם למטרה לשנאה, לבוז וללעג, לבזותם בעיני הבריות בשל מעשים והתנהגות המיוחסים להם ולפגוע בעיסוקם – מהוה פירסום לשון הרע נידרש בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע .

מלשון הכתבה ולפיה "סיפרה" הנתבעת ו"אמרה צ'" ומתמונת הנתבעת ביחד עם עורכי דינה, שצורפה לכתבה, עולה, שהנתבעת היא שהתראיינה לעיתון ומסרה את כתב התביעה או את עיקריו. מדובר בפירסום האמור בכתב התביעה, פירסום שנעשה ע"י הנתבעת ולא ייתכן שבעל דין יגיש תביעה, וישמיץ ויכפיש את הנתבע בכלי היתקשרות, וטרם שהוכחה התביעה, ויטען להגנת החוק כיוון שכבר הוגש כתב תביעה. עצם הפירסום מהוה לשון הרע

...

אני קובעת שהנתבעת הפרה את ההסכם סוף דבר אני מקבלת את התביעה לעניין לשון הרע.

בגין פרסומי לשון הרע תשלם הנתבעת לתובעות, ביחד ולחוד, סך 40,000 ₪.

אני מקבלת את התביעה לעניין הפרת ההסכם.

הלכה היא כי בעל בית המבקש לבסס עילת פינוי על יסוד סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, נידרש להוכיח שלושה יסודות מצטברים: (א) קיומו של תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות; (ב) הפרת תנאי זה על ידי הדייר המוגן; (ג) הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית על פי תנאי הסכם השכירות, את הזכות לתבוע את פינוי הדייר המוגן מהמושכר (ר': בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, (עידכון 10, נובמבר 2019) עמ' 15 - להלן – בר אופיר; ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב (2) 809).

על התכלית המונחת ביסוד ההגנה על הדייר המוגן עמד בית המשפט בע"א 477/67‏ רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כב(1) 309, 311: "...המטרה של חוק הגנת הדייר להבטיח גג מעל ראש של דייר ושלא יושלך מדירתו בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חרום, וכן למנוע איבוד המקום בו מנהל אדם את עסקו בזמנים כאלה; אבל אם המקום חדל לשמש מקום מגורים לדייר או מקום בו הוא מנהל את עסקו, אין זה מן הצדק שימשיך להחזיק בדירה..." על בעל נכס התובע את פינוי הנכס בעילה של נטישת הדייר המוגן, מוטל הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, היסוד העובדתי של הנטישה – יסוד זה עוסק בהיבט ה"פיזי" ולפיו הדייר המוגן כבר אינו מחזיק פיזית במושכר; השני, היסוד הנפשי – שענייננו בהוכחה כי אין בכוונת הדייר לשוב ולהחזיק במושכר (רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (פורסם בנבו, 5.9.2017) (להלן – עניין פלונית).

בע"א 554/79 קוטלר נ' מיכקשווילי, פ"ד לו (1) 810, 814, עמד בית המשפט על ההבדלים בין טענה לנטישה של דירת מגורים לבין טענת נטישה של בית עסק: "מבחינה אחרת יש הבדל בין נטישת דירה לבין נטישת עסק, והוא - בדרך כלל הקשר האישי בין הדייר לבין דירת מגורים הוא הדוק בהרבה מאשר קשר אישי בין בעל עסק למקום העסק שלו. באופן רגיל אין אדם יכול לגור בדירה על-ידי שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק על-ידי שלוח. על-כן, במרבית המקרים, העובדה, שבעל עסק אינו נמצא באופן פיסי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך, שהוא נטש את המושכר. בסופו של דבר, המסקנה, אם הייתה נטישת בית עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק, לפני שנוצרו העובדות, המצביעות, לכאורה, על נטישה, ומה הם הקשרים, שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלוונטית, ובכללה התקופה, שבה מתבררת התביעה" ודוק, אף שלא נידרשת נוכחות פיזית של הדייר, עדיין נידרשת זיקה מתמשכת בינו לבין המושכר, גם אם היא מתבטאת בשימוש מוגבל או מועט (עניין נוסייבה, פסקה 8).

...

נוכח כל האמור, אני קובע כדלקמן: הנתבעים נטשו את המושכר ולפיכך התובעת זכאית לפינוי הנתבעים מהמושכר.

פינוי הנתבעים מותנה בכך שהתובעת תשלם לנתבעים פיצוי בסך של 447,500 ₪ אשר מהסכום האמור יופחתו דמי השכירות שהופקדו בידי ב"כ הנתבעים ואלה יושבו לנתבעים (הואיל ומדובר בדמי שכירות עבור התקופה בה הנתבעים המשיכו לתפוס חזק המושכר ולהפעיל בו עסק).

נוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב ובמכלול הנסיבות, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

כך, למשל, נדחים על הסף אנשים עם נסיבות חיים קשות, דוגמאת מצב של דיירות רחוב, הגבלות כלכליות, גודל המשפחה, נסיבות רפואיות ונפשיות שאינו עולות כדי נכות קבועה וכיוצ"ב. כשמנגד, ישנם בעלי נכות צמיתה שנכותם אינה משליכה במישרין על הנגישות לדיור ואף על פי כן הם זכאים שועדת החריגים תידון בעיניינם.

הכרעה זו של מתן עדיפות לבעלי נכות צמיתה במסלול זה של הסיוע בדיור הצבורי בדרך של העמדת דירה לשכירות, על פני בעלי נתונים סוציואקונומיים קשים, הנדרשים לפיתרון דיור בשל קשיים אחרים, כשאלו ימצאו פיתרון ככל הניתן במסגרת מסלולים אחרים, כדוגמת סיוע בשכר דירה – היא הכרעה חברתית-ערכית, המסורה לשיקול דעתו של המשיב ובית המשפט אינו בא בנעליו, אחר שכאמור, אין מדובר באפליה אסורה, ואין עילה המצדיקה היתערבות בקביעת סדר עדיפות זה. הינה כי כן, קביעת תנאי הסף ושאר התבחינים והמשקלות שנקבעו במקרה זה, מקדמים את החלוקה השוויונית, באופן המתאים את האפשרויות השונות למצבים השונים, מונעים שימוש בשקול הדעת באופן שרירותי, ובד בבד מקדמים את הפשטות והיעילות.

מקרה זה, הוא מקרה בו דוקא קביעת אפשרות לחריגים היא בעייתית, שכן, בשים לב למשאב המוגבל, הטבה עם החריג תבוא בהכרח על חשבון פגיעה באחר, הזכאי לשימוש במשאב על פי הכלל (השוו: בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל (22.05.12); דפנה ברק-ארז, "כללים, חריגים ושיקול דעת במשפט" בתוך: ספר דורית בייניש (בעריכת קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ, 2018) 111, 128) בנסיבות אלו, בהן מצא המשיב ליתן משקל משמעותי יותר לבעלי נכות קבועה ולהעדיפם במסגרת זו, נוכח האמור, על פני בעלי קשיים אחרים, חמורים ככל שיהיו, שכן אלו יכולים למצוא פיתרון במסגרת סיוע בשכר דירה, אין כל הצדקה לאפשר את הבאת עניינו של כל אחד ואחד בפני הועדה, בלי לקבוע תנאי סף, כשבסופו של דבר התוצאה תהיה דחיית הבקשה.

...

במקרה זה, לא ניתן לומר כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיב שמצא לקבוע כלל נוקשה שלא ניתן לסטות ממנו אף במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, נוכח כל האמור.

מקרה זה, הוא מקרה בו דווקא קביעת אפשרות לחריגים היא בעייתית, שכן, בשים לב למשאב המוגבל, הטבה עם החריג תבוא בהכרח על חשבון פגיעה באחר, הזכאי לשימוש במשאב על פי הכלל (השוו: בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל (22.05.12); דפנה ברק-ארז, "כללים, חריגים ושיקול דעת במשפט" בתוך: ספר דורית בייניש (בעריכת קרן אזולאי, איתי בר-סימן-טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ, 2018) 111, 128) בנסיבות אלו, בהן מצא המשיב ליתן משקל משמעותי יותר לבעלי נכות קבועה ולהעדיפם במסגרת זו, נוכח האמור, על פני בעלי קשיים אחרים, חמורים ככל שיהיו, שכן אלו יכולים למצוא פתרון במסגרת סיוע בשכר דירה, אין כל הצדקה לאפשר את הבאת עניינו של כל אחד ואחד בפני הוועדה, בלי לקבוע תנאי סף, כשבסופו של דבר התוצאה תהיה דחיית הבקשה.

על כן, צודק ונכון יותר לקבוע תנאי סף במקרה זה. בשים לב לכל האמור, העתירה נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב -יפו ת"א 58562-07-20 דרור דוד נ' בית במושבה, אנה פרנק 1 כפר סבא, שותפות מוגבלת ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט בכיר אהוד שוורץ תובעת נירה דרור ע"י ב"כ עוה"ד גיל-עד זגר נתבעים 1. בית במושבה, אנה פרנק 1 כפר סבא, שותפות מוגבלת 2. פרנק - אטשטיין ייזום נדל"ן בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד ורד גוילי - צולמן פסק דין

הנתבעת 1 טוענת כי דמי שכירות לדירה דומה בגודלה, ובמיקום דירת התובעת, עומדים על סך של 5,000 ₪ וכי היא פיצתה את התובעת בהתאם.

כן טוענת ביחס לתימחור מופרז , 70,333 ₪ , כאשר בכל מקרה לדעתה , הנתבעת עם עובדיה, יכולה לבצע תיקון זה , שאינו מוצדק, בעלות נמוכה בהרבה , וכאשר היתייחסות המומחה לשאלת עלות ייבוש לא היתה רצינית מנסיונה, בדירה הסמוכה , באותו ביניין - דירת בנו של מנהל הנתבעת.

בקשר לאלומיניום מיתנגדת לצירוף חוו"ד בענין מטעם התובעת, ותצהירי עדותה, הגם שלא היתנגדה שהוגשה, נטען שמדובר בהרחבת חזית אסורה ומוכחשת.

אני מקבל את תחושותיה של התובעת , באשר רכשה דירה חדשה וביקשה להפיק ממנה הנאה מקסימלית, וללא ליקויי רטיבות ופגמים, , וללא "רדיפה" אחר הקבלן , הנתבעת, הן בשיחות בע"פ והן במכתבים, לטפול בליקויים ולבצוע תיקונים, ושנגרמה לה עוגמת נפש.

...

דיור חלופי משקבעתי כי אין לסטות מחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש , שקבע כי נדרש פינוי של חודש לביצוע התיקונים , אני קובע כי על הנתבעות, לשלם לתובעת פיצוי בשל הפינוי הנדרש, מישכו, והוצאות הכרוכות בכך, בסך 9,000 ₪ .

אני מחליט שדיונית , כאשר לא אושר תיקון התביעה, אכן אין מקום להכריע בעניין במסגרת ההליך כאן , ואולם ניתן היתר להגשת תביעה עתידית בעניין, ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות, שכן שוכנעתי, שרק בשלב מאוחר יותר של הדיון, התברר הצורך בביצוע בדיקה נוספת, בהקשר זה. הוצאות התובעת דורשת החזר בגין תשלום עבור חוו"ד מטעמה 5,808 ₪ , נוכח הקביעות לעיל והתוצאה שלהלן , אני סבור כי התובעת זכאית להחזר הוצאות משמעותי, לרבות חלק שכר מומחה בית המשפט ששולם על ידה, והאגרות בהן נשאה, ובסכום כולל שנקבע לסך 15,000 ₪ .

סוף דבר התביעה מתקבלת כלהלן: ביהמ"ש מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, בגין ליקויי בניה, סך 146,320 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום הגשת חוו"ד המומחה 31.08.21, ועד לתשלום בפועל.