איסור העסקת עובדים ללא אישור עבודה

ביחס לאישום בדבר העסקה שלא כדין וללא היתר סעיף 1יג לחוק עובדים זרים אוסר על העסקת עובד זר ללא היתר, וקובע: "(א) לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעסיק או לפי רשימה שמית.

...

משכך, אני מרשיעה בזאת את נאשמת 1 בעבירה של העסקה שלא כדין וללא היתר לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) וכן סעיף 1 יג לחוק עובדים זרים.

משלא הוצגה כל גרסה או ראיה על ידי הנאשמת 1 שיש בה כדי להסביר את אי עריכת הביטוח הרפואי, ומשלא הוצגה אף כל גרסה או ראיה בדבר העדר מודעות על ידי הנאשמת 1 לצורך ביצוע הביטוח הרפואי, ובפרט שעה שנאשם 2 הודה, כאמור, בפרטי כתב האישום, שוכנעתי כי מתקיים היסוד הנפשי של מחשבה פלילית בנדון גם בנוגע לאישום זה. משכך אני קובעת כי המאשימה הצליחה להוכיח מעל כל ספק סביר כי הנאשמת 1 העסיקה את העובד ללא ביטוח רפואי לתקופה שמיום 1.3.2016 ועד ליום 30.9.2018 .

סוף דבר לנוכח כל המפורט לעיל אני מרשיעה את הנאשמת 1 בהעסקת עובד זר שלא כדין בניגוד לסעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים וכן בהעסקת עובד זר ללא היתר בניגוד לסעיפים 2 (א)(2) ו- 1יג לחוק עובדים זרים; וכן בהעסקת עובד זר ללא עריכת ביטוח רפואי, בניגוד לסעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

גם ממכתב זה עלתה תמונה ברורה לפיה העותרת נהגה להעסיק עובדים ללא היתר: "בימים אלו מקום עבודתנו קיבל צו סגירה בגין אחזקת עובד שטחים ללא אישור...אנו מבקשים בכל לשון של בקשה להענות לבקשות שלנו לפנים משורת הדין אחרת לא נוכל להמשיך במקום עבודתנו, שוב פעם יוציאו לבעל העסק והחברה צו סגירה והפעם לא נוכל לעבוד ונצטרף כולנו למעגל האבטלה האיום בימים טרופים אלה שמגפת הקורונה משתוללת. אנו מודים ומבינים שאסור להעסיק עובדים ללא אישור אך לא הייתה לנו ברירה בשעת לחץ". בתגובה לשני המכתבים, ובהתאם לנהלי המשיב באותה עת, התבקשה העותרת לצרף מספר מסמכים כדי שבקשתה לקבלת היתר להעסקת עובדים פלשתינים תדון בועדה בינמשרדית המייעצת שמונתה לצורך בחינת בקשות מסוג זה (נספח ג לתשובה).

...

בסופו של דבר, ומבלי להמעיט בחשיבות העניין מבחינת העותרת, עסקינן בעותרת שהחזיקה אישור להעסקת עובד זר אחד בלבד.

לא שוכנעתי כי ביטולו של היתר בודד זה יביא להתמוטטות העותרת.

לנוכח כל האמור העתירה מתקבלת בחלקה הקטן, באופן שהחלטת המשיב תישאר על כנה אך בשינוי אחד לפיו תקופת הסירוב למתן היתר תעמוד על שנה וחצי במקום 3 שנים.

מהאמור עולה כי חומר הראיות בהחלט מצביע על יסוד סביר להניח שנעברה בעסק עבירה של הלנת עובד ללא היתר כדין בחריגה מתנאי ההיתר משך תקופה ארוכה (כשנה) ועבירה של העסקת עובד ללא היתר בזמן המילחמה לאחר ביטול היתר העבודה.

בבחינת הנסיבות לכאורה בעניינינו שפירטתי לעיל ובכללן: עבירה של העסקת עובד מעזה בזמן מילחמה נגד עזה, אי נטילת אחריות, הלנת עובד משך תקופה ארוכה מאד בנגוד לתנאי ההיתר האוסרים לינה בתוך תחום מדינת ישראל, טענת העובד שבקש לעזוב והמערער ביקש שישאר, טענת המערער הלא סבירה שהוא לא היה מודע לאיסור שהיית פלסטינים ותושבי עזה בפרט בתחומי מדינת ישראל לאחר פרוץ המילחמה ועוד.

...

המערער טען בתגובה – "אין לי מה להגיד. הוא לא עבד אצלי בעסק". לאור האמור ולאחר שבחנתי את זהות הגורם נותן ההחלטה ואת אופן קבלת ההחלטה– לא מצאתי כי התקיימה עילה מהמשפט המנהלי המצדיקה את ביטול ההחלטה.

סוף דבר מהמקובץ עולה כי לא התקיימה עילה המצדיקה התערבות בהחלטה.

הערעור נדחה.

ניכר כי בכל הנוגע לאוכלוסיית העובדים של 'מבקשי המקלט' כמו גם אוכלוסיית העובדים המסתננים או עובדים אחרים שעובדים בלא היתר – חוק עובדים זרים, בכל הנוגע לחובה של העמדת מגורים הולמים, לא הביא בחשבון את פריסתם הרחבה ואף המתרחבת של כלל האוכלוסיות הללו על פני כלל מגזרי המשק, כך שכיום עובדים מסוג זה מועסקים באתרים ערוניים מוסדרים, בחנויות, במסעדות ובקניונים, לצידו של כלל ציבור העובדים הישראלי (המשיבה התגוררה בהרצליה).

(3) שלישית, אין בידינו לקבל את טענת המשיבה לפיה מדובר בנכוי מותר לנוכח הוראות תקנה 5 לתקנות המגורים הקובעת, כי: "סך כל הנכויים המותרים לפי תקנות אלה יחד עם הנכויים לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001 (להלן – תקנות דמי ביטוח רפואי), ולפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), לא יעלה על 25% משכרו החודשי של עובד זר". בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי שצוטטה ע"י כב' הרשמת (עע (ארצי) 453/06 ניקולא דאטקו נ' י. שומרוני בע"מ, 20.8.07) "תקנה 5 קובעת כי סך כל הנכויים המותרים לבצוע משכרו החודשי של העובד, לא יעלה על 25% משכרו החודשי. הוראה זו מתייחסת למכלול הנכויים המותרים משכרו של העובד והיא אינה שוללת את החובה לעמוד בדרישת התקנות לגבי תיקרת הנכוי הנוגעת לכל אחד מפרוטי הנכוי. לכן, גם אם גובה הנכוי הכולל משכרו של העובד לא עלה על 25% משכרו, זכאי הוא שהניכוי עבור מגורים לא יעלה על זה הקבוע בתקנות". (ההדגשה אינה במקור).

...

הגם שמדובר בסכום הוצאות גבוה יחסית לסכום שנפסק (כמפורט לעיל) לא מצאנו כי מדובר במקרה חריג בעטיו יש להתערב בסכום ההוצאות שנפסק.

יחד עם זאת מצאנו להתחשב בכך במסגרת פסיקת ההוצאות בהליך זה. סוף דבר: הערעור נדחה.

בהתחשב בסכום ההוצאות שנפסק ע"י כב' הרשמת, לא מצאנו להורות על פסיקת הוצאות בהליך זה. הכספים שהופקדו בתיק ביה"ד בסך 19,891.48 ₪ ישוחררו לטובת ב"כ המשיבה.

לנאשם יוחסו 6 עבירות: שתי עבירות של העסקת עובד זר שלא כדין – בנגוד להוראות סעיף 2(א)(2)(1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א- 1991; שתי עבירות של העסקת עובד זר ללא היתר- עובד שלא היה רשאי לעבוד בישראל ואצל הנאשם בנגוד להוראת סעיף 2(א)(1) וכן סעיף 1יג לחוק עובדים זרים ושתי עבירות של אי הסדרת ביטוח רפואי בנגוד להוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

כמו כן, קובע סעיף 2(א)(1) וכן סעיף 2(א)(2) בחוק עובדים זרים את האיסור והעונש בדבר העסקה שלא כדין: "2. (א) מעסיק שעשה אחד מאלה –

...

על כן אני קובע כי התקיימו בנאשם היסוד העובדתי והנפשי של העסקת שני עובדים זרים שלא כדין וללא היתר, כאשר עובד 1, ועסק אצל הנאשם משך כחודש, ואילו עובד 2 הועסק אצל הנאשם משך שנתיים – כדברי העובדים עצמם.

על כן, אני קובע כי התקיימו בנאשם היסוד העובדתי והנפשי של עבירת העסקת עובד זר ללא ביטוח רפואי, עובד 1 משך חודשיים ועובד 2, משך שנתיים.

סוף דבר לאור האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירת העסקת שני עובדים שלא כדין, ללא היתר וללא עריכת ביטוח רפואי, עובד 1- משך חודש, ועובד 2- משך שנתיים, כמפורט בכתב באישום.