איסור הטלת תשלום ארנונה רטרואקטיבית לשנתיים קודמות

העתירה אינה מגלה כל עילה לביטול הודעות השומה בהתקיים נסיבות ייחודיות שביססו ערב הפקת הודעות השומה, את חוקיות וכשרות תקופות תחולתן, באופן המוציא אותן מיגדרי בררת המחדל האוסרת על הטלת שומה רטרואקטיבית ומביא אותן תחת החריגים שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון המאפשרים בנסיבות מסוימות להטיל שומת ארנונה גם בתחולה למפרע ככל שאינה חורגת ממיתחם הסבירות המינהלית.

בעיניין זה, יפה לענייננו ההלכה הפסוקה כפי שסוכמה בסעיף 7 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא השופט א' ריבלין (כתוארו דאז) בעע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן (18.3.12): "בעע"ם 4551/08, 4585/08, 4604/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ([פורסם בנבו], 1.12.2011) (להלן: פרשת חברת החשמל) נקבעו כללים ברורים ביחס לסמכותה של רשות מקומית לגבות ארנונה באופן רטרואקטיבי. ראשית, נקבע (שם, בפס' 52) כי כאשר ניתנה שומת ארנונה בגין נכס פלוני בשנת כספים מסוימת, כל שומה מתקנת הנתנת באותה שנת כספים ומבקשת לחול על תקופה הקודמת למועד נתינתה, היא בגדר חיוב רטרואקטיבי. כאשר השומה המתקנת מבקשת לחול על שנים עברו, הרטרואקטיביות שלה מתקיימת בדרך של קל וחומר. כל זאת, בנגוד למקרה שבו מושת חיוב ארנונה לראשונה במהלך שנת מס, שאז יש מקום לבחון האם דרישת תשלום מתחילת שנת המס היא דרישה רטרואקטיבית אם לאו (שם, בפס' 53). שנית, נקבע כי על דרך רוב, חיוב רטרואקטיבי בארנונה אינו תקף, אלא אם היתקיימו טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את סתירת החזקה כי לא הוקנתה לרשות מקומית סמכות להטיל חיובים למפרע ואת הכללת ההחלטה בתוך מיתחם הסבירות (שם, בפס' 59-57; עע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים ([פורסם בנבו], 30.11.2011)). כך למשל, נקבע כי תנתן חשיבות מיוחדת להתנהלותו של הנישום ולבחינת השאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהוא (פרשת חברת החשמל, בפס' 57)". (הדגש אינו במקור – א.כ.)

באותו מקרה נמצא, כי מי שהשתמט במשך כ- 30 שנים מתשלום ארנונה, לא יוכל לחסות תחת כנפי הסבירות ולהתגונן בטענת רטרואקטיביות מול דרישה צנועה ומוגבלת לתשלום ארנונה לשנתיים בלבד שקדמו לדרישה.

...

בנסיבות אלה, המסקנה היא כי העירייה לא הוכיחה שהודיעה לעותרת על כוונתה, ולא הוכח שהעותרת ידעה על כך. בחשבון התקופתי של ארנונה מצוין כי שטח הנכס – 5,635 מ"ר. על כך שילמה העותרת משך כ- 4 שנות מס. בנסיבות שלפני, איני סבורה כי נפל פגם בהתנהלות העותרת שהוביל לאי גביית מס אמת ממנה.

איני סבורה כי נוסחו של סעיף 24 א' להסכם השכירות לפיו בין היתר העותרת תשלם היטלים שיחולו על הרכוש המשותף ע"י חלקה היחסי, יש בו כדי לאיין את יסוד הציפייה כי לא תחויב בגין השטחים המשותפים.

בנסיבות אלה ומאחר שמדובר בשומה רטרואקטיבית, משלא סתרה העיריה את החזקה, לא ניתן לאפשר לעירייה לדרוש מהעותרת חיוב רטרואקטיבי בגין רכיב זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל.

העותרות מבהירות כי על פי ההלכה ניתן לחרוג מהכלל בדבר האיסור על הטלת חיוב רטרואקטיבי רק כאשר רובץ "אשם" על כתפי הנישום.

מכיוון שכך, נכללת הארנונה בסעיף ההכנסות שבתקציב השנתי של הרשות המקומית (ראו: סעיף 2 לתוספת הרביעית לפקודת העיריות [נוסח חדש]), אותו נידרשת הרשות לאשר, בכל שנה, עד לתחילת שנת הכספים.

גם משלוח דרישה לתשלום במהלך שנה, כשהחיוב מתייחס לכל השנה, הוא חיוב רטרואקטיבי, ככל שהחיוב עוסק בפרק הזמן שקדם למועד שבו קיבלה הערייה החלטה לחייב את הנישום (ראו עע"מ 4551/08 הנ"ל; ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' לוי (21/8/2012); עע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן (18/03/2012); ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769, 789 (29/5/2003)).

כאשר נימנע נישום מלהודיע כי תפס חזקה במקרקעין, ניתן לומר כי "האשם" בחיוב הרטרואקטיבי מוטל על כתפיו, ועל כן אין פסול בחיובו בארנונה בשל תפיסת החזקה (ראו בר"מ 1962/06 כהן נ' מנהלת הארנונה בעריית חיפה (16/10/2006); בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17/4/2008), יוער כי בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה - דנ"ם 4180/08 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה (30/6/2008); עע"מ 89/13 הנ"ל, פסקה 28, ה"פ 1325/00 הנ"ל, פסקה 91).

...

בסופו של דבר, ולאחר שהדיונים בערר נדחו, התקיים דיון בעתירה מבלי להמתין להכרעות ועדת הערר.

דיון והכרעה כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל באופן חלקי וכי יש להורות על ביטול הדרישות הרטרואקטיביות לגבי כל השטחים למעט לגבי מבנה הגננים.

סוף דבר אשר על כן ולאור כל האמור, אני מקבל את העתירה באופן חלקי ומורה כי דרישת התשלום הראשונה לגבי שטחי הקרקע התפוסה לשנים 2018-2015 תבוטל, וכי דרישת התשלום השנייה תבוטל כולה.

טענות העותרת לטענת העותרת "הודעת השומה" מדצמבר 2021 לעיל היא בגדר חיוב רטרואקטיבי, בלתי מפורט ובלתי מנומק, המטיל חיוב בגין השנים 2016 ומ-2017, על אף שהודעות החיוב של אותן שנים שולמו כדין.

טענות המשיבה המשיבה הבהירה בתגובתה, שבעקבות סקר נכסים שנערך בשנת 2017, שבמהלך 2015 או קודם לכן, פעלה העותרת "להרחבת שטח הנכס נשוא העצירה בר החיוב בארנונה בעשרות מטרים במצטבר !! וכן בתוספת שטחים חדשים בקומות הנוספות בעשרות מטרים נוספים ללא היתר בנייה וללא דיווח למי מאגפי המשיבה או לצרכי החיוב בארנונה." היא הוסיפה ש"העותרת פעלה במזיד ובמכוון תוך הטעית המשיבה ומוסדותיה והמשיכה בתשלום הארנונה על הנכס תחת סיווג 'מגורים' משך תקופה ממושכת בה היתקיימו ללא כל ספק, פעילות מסחרית עסקית.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 21.7.22, בתשובה לשאלת בית המשפט השיב ב"כ המשיבה כך: "הערכה שלנו היא [שהתוספת ניבנתה] בסביבות 2015. גילינו זאת ב-2017. בשוטף מ-2018 והעותרת משלמת כסדרה, זאת אומרת הסכימה לשינויים ולמידות החדשות. ב-2021 שלחנו חיוב באמצע 2021, הגשנו חיוב רטרואקטיבי על אותן שנתיים חסרות." בדברים אלה, אין הסבר מה השתנה בין עידכון השומה בשנת 2018 לבין הודעת החיוב בשנת 2021, שאותו המשיבה כינתה 'חיוב רטרואקטיבי'.

טענת המשיבה הייתה, כאמור, שלא מדובר בחיוב רטרואקטיבי אסור, אלא בתיקון שומה מותר, שנידרש משום שהתגלתה טעות בשומה הקודמת בשל הסתרת נתונים בידי העותרת.

...

בשל כך שעניין זה התברר לאשורו בעתירה, אין בידי לקבוע ממצאים בעניין זה, אולם ראוי שהמשיבה תיתן לו את דעתה.

בהעדר תשתית עובדתית מבוררת, ובהעדר החלטה מנהלית מנומקת על פי מארג השיקולים הנדרשים לעניין – ההחלטה המנהלית על תיקון השומה אינה יכולה לעמוד ולפיכך אני מורה על ביטולה של "הודעת השומה" שבגינה הוגשה העתירה.

המשיבה תשלם לעותרת 18,000 ₪ בגין הוצאותיה המשפטיות.

בהתאם לכך, בפסיקה הובהר כי רשויות מקומיות אינן מוסמכות להטיל חיוב ארנונה רטרואקטיבי, אלא בהנתן טעמים כבדי משקל הנעוצים בהתנהלותו של הנישום, וב"אשם" אפשרי שדבק בו. כך לדוגמה, במקרה שבו נישום פעל במירמה או הטעיה את הרשות המקומית על מנת לחמוק מתשלום ארנונה – ישנה הצדקה לחייבו בתשלום רטרואקטיבי ביחס לתקופה שבה פעל שלא כדין (ראו: עע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עריית רמת גן, פסקה 7 (18.3.2012); עע"מ 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, פסקה 20 (8.7.2015), והאסמכתאות שם).

הסעד שנתבקש בבקשת האישור היה השבה של הכספים שנגבו שלא כדין מהמערערת ומיתר חברי הקבוצה – כל נישום ששילם לעריית ראשל"צ דמי ארנונה רטרואקטיביים וריבית פיגורים בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור, מבלי שהעירייה ערכה בעיניינו בדיקה פרטנית שהעלתה כי החיוב למפרע מוצדק.

הערייה הוסיפה כי אין כל איסור על הוספת ריבית פיגורים לחיוב הרטרואקטיבי, שכן מועד החיוב שהחל ממנו מחושבת הריבית הוא המועד שבו הוצא צו הארנונה הראשוני, ולא המועד שבו נימסרה ההודעה על תיקון שומה, כטענת המערערת.

...

כאמור לעיל, בעקבות המסקנה בדבר היעדר קבוצה שאליה הגיע, בית המשפט המינהלי נמנע מלהכריע ביתר טענות הצדדים לבקשת האישור.

העירייה סברה כי שונות זו צריכה להוליכנו למסקנה כי העניין איננו מתאים לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית; ואילו המערערת טענה כי אין כל מניעה לנהל הליך ייצוגי בגין טענות עקרוניות זהות, שבסופו ייערך בירור אינדיבידואלי של שיעור ההשבה לה זכאי כל חבר בקבוצה בגין הנזק שנגרם לו. גם בהקשר זה סבורתני כי יש טעם בטענת העירייה.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שבקשת האישור איננה עומדת בתנאים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות.

למי שהוגדר כמחזיק בנכס עד להודעת החדילה, נותרו חובות ארנונה בגין הנכס, שמקורם בשנתיים שקדמו להודעת החדילה.

אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר ובית המשפט הוא שהעלה את התהייה בעיניין.

הטלת חובת בדיקה ביחס לכל מחזיק רק מאחר ופיגר בתשלום 12 תשלומי ארנונה, עתידה ליצור נטל כבד מדי על הרשויות.

ניתן היה אולי לטעון כי בנסיבות בהן התברר כי המחזיק לא היה במצב רפואי שאיפשר הודעה על חדילה, אזי משנמסרת זו באיחור, על ידי מי שבא בנעליו, יש מקום – ברוח פסק הדין בעיניין דור אנרגיה – להקל ולאפשר תחולה רטרואקטיבית של ההודעה.

...

מנגד, טענה התובעת כי לא קפאה על שמריה ולו לרגע; החל משנת 2014 ושוב בשנת 2016, פעלה על מנת לאתר את המנוח, שלחה לכתובתו הרשומה במשרד הפנים התראות בגין החוב שהצטבר, והחלה בהליכי גבייה מינהלית לרבות פתיחת הליכי הוצל"פ. בדיון שהתקיים בפניי העידה בתם של הנתבעת ושל המנוח, לדבריה, מזה שנים ארוכות לא התגוררו הוריה בכתובת הרשומה – כי אם בכתובת אחרת, באותו רחוב; העדה הלינה על כך שגם במקרה זה, העדיפה התובעת עצימת עיניים והימנעות מבירור ביחס למחזיק לכאורה, תוך אדישות לחוב המצטבר בידיעה שבסופו של דבר, הכוח בידיה לפעול לגבייתו.

הדופי הנוסף בהתנהלותה של התובעת הוא משך הזמן בו הסתפקה בהליכי גבייה מינהליים "אוטומטיים", בתצורת משלוח התראות ונקיטת הליכי הוצל"פ. משך הזמן בין מועד היווצרות החוב ועד הגשת התביעה – שבע שנים ומעט מעבר לכך – חורג מגדר הסביר, ונראה כי חרב ההתיישנות היא שהניעה את התובעת, בסופו של דבר, לפעולה אקטיבית יותר.