איסור גביית דמי כניסה לחופים ציבוריים

כפי שראינו על פי פסיקת בית המשפט, האיסור על גביית תשלום דמי כניסה לחוף רחצה מוכרז, יחול גם על גביית דמי חניה מקום שבו אין אפשרות סבירה אחרת להגיע לחוף ללא תשלום.

עוד נזכיר כי דרישת תשלום דמי חניה בחוף האקוודוקט אינה מונעת משאר התושבים לחנות במיתחם הצבורי בחוף, או לבקר בחופי רחצה סמוכים בהם לא נגבה כל תשלום.

...

במקרה הנוכחי לא שוכנעתי ברמה מספקת כי אכן מדובר באפליה שנוקטת החפ"ק. אף שלכאורה לחפ"ק עשוי לעמוד אינטרס כלכלי לגביית דמי חניה מכלל בעלי הרכבים החונים במתחם הפרטי, הרי שאין די בעצם ההחלטה למתן פטור לתושבי המועצה האזורית כדי לקבוע חד משמעית כי מדובר במסווה לפעילות המועצה.

כך בבג"צ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה, פ"ד נט(2) 210 (2004), מבהיר בית המשפט: אכן, במקרה דנא עיריית רעננה מבחינה בין תושביה (ובצדם קבוצות מסוימות נוספות) לבין מי שאינו נמנה עמם, עם זאת אני סבור כי אין מדובר בהפליה העולה כדי פגיעה אסורה בשוויון.

סיכום מכל האמור דומה כי דין העתירה להתקבל רק ביחס לפגם שנפל במתן ההיתר לפי חוק המגרשים כמפורט בסעיף 12 לעיל.

דיון והכרעה לאחר בחינת מכלול הטענות מצאתי כי יש להעתר לבקשה ולתת צו זמני אשר אוסר על המשיבה לגבות דמי חנייה בכניסה לחופים, עד להכרעה בתביעה לסילוק ידה מהמקרקעין.

עוד מבהיר הנוהל כי ניתן למעשה לגבות דמי חנייה אם יש תחבורה ציבורית הנותנת מענה מספיק והסדרת חנייה ללא תשלום במרחק הליכה סביר מהחוף.

...

על רקע האמור לעיל הוגשה הבקשה וניתן ביום 30.6.16 צו ארעי האוסר גביית דמי חנייה בכניסה לחופים.

מקובלת עלי במלואה עמדת המבקשות כפי שהובעה בחוות דעתו של היועץ המשפטי מטעמן במכתבו מיום 8.5.16 כי גביית דמי חניה בחופים אלו, לאור אופיים המיוחד וריחוקם מיישוב, מהווה בפועל גביית דמי כניסה באופן עקיף.

גם הטענה כי קיים היום קו אוטובוס אחר המגיע לחוף לא משנה מסקנה כי יש דרכים חלופיות להגיע לחופים.

מקובלת עלי עמדת המועצה כי ללא חוק עזר המאפשר גביית חניה, שיחוקק באישור משרד הפנים, אין כל דרך חוקית היום לגבות תשלום בגין חנייה ליד החופים.

מכאן האיסור לגביית דמי כניסה לחוף מחופי הכנרת.

משעשו כן – הם הביעו דעתם כי בית משפט זה מוסמך לידון בתובענה נגדה, משמע מתקיימת בה הגדרת "רשות". על כן, בלא שאתן את דעתי לשאלה האם "תאגיד ערוני" (כמשיבה 2) כמשמעו בסעיף 249א לפקודת העיריות (נוסח חדש) הוא בבחינת "גוף הממלא תפקיד צבורי על פי דין" (כמאמר ס' 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים), הרי שמשבחרו המבקשים לתבוע את המשיבה 2 בבית משפט זה, הם מנועים מלטעון כי אין הוא מוסמך לידון בתובענתם, וממילא אין בידיהם לטעון כי סעיף 9 לחוק איננו חל ביחס למשיבה 2.

...

למסקנה זו הגעתי משהשתכנעתי, כי לא הגשתה של הבקשה לאישור התביעה הייצוגית היא שכפתה את המשיבות לחדול מן הגביה הבלתי חוקית.

יוצא אפוא, המבקשים שילמו דמי כניסה, ואף שהדבר נעשה שלא כדין, הם קיבלו שירותים, שעלינו להניח כי עלותם מכוסה על ידי תשלום דמי הכניסה ששולמו, אותם שירותים שמקבל היום מי שנכנס לחוף, ועבורם הוא משלם אותם דמי כניסה.

סיכומם של דברים, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

במקרה דנן, הדגישו שני הצדדים כי האינטרסים הציבוריים המרכזיים המצדיקים התליית הצווים לאיסור שימוש במבנים והריסתם הינם: הצורך להמשיך להפעיל את המנגנון המממן את הפעלת שירותי החוף כגון שירותי הצלה ונקיון, העובדה כי הציבור 'מצביע ברגליו' לטובת קיום המסעדה, והאפשרות כי תמצא דרך להכשיר את הבניה במהלך הזמן.

ואולם קיים איסור על גביית דמי כניסה בקשר לנוכחות מציל ואספקת שירותים בסיסיים כגון שירותים ומים (יצויין עוד כי על פי סעיף 10 לחוק, הסמכות לחוקק חוקי עזר למקומות רחצה שלא נמצאים בתחומה של אף רשות מקומית, כגון החוף כאן נמצאת בידי הממונה על המחוז).

...

כתוצאה מכל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן: ההסדר שהוצע על ידי הצדדים אינו ראוי.

במידה והנאשמות 1 ו-2 לא יבצעו את הצו במועד, הנני מחייב את המאשימה לבצעו במקומן ועל חשבונן.

האיסור להמצא בנגוד עניינים נועד הן כדי להבטיח כי בעת מילוי התפקיד הצבורי יופעלו שיקולים עינייניים בלבד ללא השפעות חיצוניות ושיקולים זרים; והן לצורך הבטחת אמון הציבור ברשות (ראו: בג"ץ 1100/95 קאסוטו נ' ראש עריית ירושלים, פ"ד מט(3) 691, 698 (1995)).

וכן נקבע כי במסגרת החלטה לגבות דמי כניסה לחוף רחצה צבורי, נידרש היה לתת משקל ראוי לזכותו של הציבור להנות מהחופים שהם משאב לאומי, על פני האינטרסים המסחריים והכלכליים המוטלים על הכף (בג"ץ 5824/05 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, פסקה 18 (10.12.2009)).

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.