במסגרת דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 125) (יחסי מין תוך ניצול תלות נפשית ממשית במסגרת ייעוץ או הדרכה של כהן דת), התשע"ו-2016, שבמסגרתה נחקק לימים סעיף 347ב לחוק, הבחין המחוקק בין ניצול של כהן דת לבדו, לבין ניצול שיש עמו מירמה:
"יודגש כי על מקרים שבהם הסכמת מקבל הייעוץ כה פגומה עד כי אין ביכולתו לגבש הסכמה כלל, ובמקרים שבהם כהן הדת השיג את הסכמת מקבל הייעוץ במירמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, ימשיכו לחול עבירות המין הנוגעות לעניין (אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים) הקבועות בחוק היום. כך, למשל, מקרה שבו כהן דת הציג את המעשים המיניים במקבל הייעוץ כחלק מהטיפול בו ייכלל בעבירות המין החמורות" (ה"ח הכנסת 628, 81).
...
בנסיבות הללו, שבהן מתייחסת הרמיה למטרה שלשמה בוצעו המעשים ולא למהותם, טוענים באי-כוחו של ריזקאן שאנו מצויים בגדרי הקטגוריה השלישית, אשר לא נתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה. כחברי השופט הנדל, סבורני, כי אין לקבל טענה זו. גם אם המתלוננת אכן הבינה בשלבים מסוימים שהמעשים הם בעלי הקשר מיני, והסכימה לביצועם לצורך הסרת 'הגזירה' – הרי שמתחומה של הקטגוריה השניה לא יצאנו.
משהגעתי לכלל מסקנה, כי העניין דנן חוסה תחת הקטגוריה השניה, שוב אין אני נדרש לטעת מסמרות בשאלה שהתעוררה בפסיקה, אם הקטגוריה השלישית עולה כדי הסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשים, אם לאו.
אף אני סבורה, כחברי, כי, הלכה למעשה, עיקר המחלוקת שהתגלעה בין שופטי ההרכב בעניין פחימה הסתכמה במישור העובדתי גרידא, וכי על-פי פירושה של השופטת ארבל לעובדות המקרה אשר נדון שם – נראה כי אלה באו בגדר ה"קבוצה השנייה" – שעניינה במרמה המייחסת למעשה המיני מהות או תועלת טיפולית, מיסטית, דתית וכדומה.
