אין להחריג את מענק משרד הביטחון מהקופה המשותפת

המשיבים דוחים את טענת הקופות, שלפיה יש לייחד את הקביעה בבג"ץ ניל"י לנסיבות אותו העניין, ומציינים כי לסעיף 2 לחוק בתי משפט מנהליים ולסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה יש תכלית משותפת, והיא "הגדרת הסמכות העניינית ותחימתה לסוגיות מתחום המשפט הצבורי בלבד". לעמדת המשיבים, השמוש בסיפא של הגדרת "רשות" ייעשה בנסיבות חריגות בלבד, ולגבי הקופות כבר הוכרע שאין לעשות כן. גם בעיניין משרד הבטחון, בהקשר של סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), נקבע כי חרף מאפייניה הציבוריים והעובדה שהיא מספקת שירות חיוני לציבור, אין לראות בכללית גוף "הממלא תפקידים צבוריים על פי דין". קביעה זו לא היתה בהקשר של חוק הגנת הפרטיות לבדו, אלא בהקשר של סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה.

משהמחוקק נקט דרך של החרגת "רשויות המדינה", הרי שהדעת נותנת שאין ליתן להחרגה זו פרשנות מורחבת על דרך הפרשנות התכליתית המביאה להרחבת המונח "רשות" אל מעבר לזו שאליו כיוון המחוקק.

...

אף אני סבור כי בנסיבות העניין ובשלב זה אין לעשות צו להוצאות.

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יודפת הראל בוכריס לאחר שעיינתי בעמדות השונות, אני מצטרפת לעמדת הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן.

סוף דבר על דעת רוב חברי ההרכב ובניגוד לדעתו החולקת של סגן הנשיאה אילן איטח, הערעורים מתקבלים, כאמור בחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן.

אם כן, חוק הביטוח לאומי מחריג את הזכאות לקיצבה מדיני ההתיישנות הרגילים וקובע כי מקום בו תביעה לגימלה מוגשת באיחור – וככל שתוכר הזכאות לגימלה – המבוטח יהא זכאי לתשלום רטר' של שנה בלבד.

בפסק דינו היתייחס בית הדין לשאלת מעמדה של הזכות לגימלה כזכות קניינית חוקתית, בין היתר עמידת הגבלת זמן התשלום הרטרואקטיבי של גמלה בפסקת ההגבלה בחוק היסוד כבוד האדם וחרותו – [2: עבל (ארצי) 57861-01-11 אסתר לוזון – המוסד (7.8.2012)] "אפילו היינו מניחים, כי הזכות לקצבה חוקית היא זכות קניינית חוקתית החייבת לעמוד בדרישות פיסקת ההגבלה, כדעת השופט מלצר (רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים משרד הבטחון); ואפילו היינו מניחים כדעתו, אף שהדבר לא נטען בעירעור שלפנינו, כי הזכות לקיצבת קיום על פי חוק מעוגנת בכבוד האדם על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו; עדיין אין להיתעלם מכך, שעולה מדעתו (בבג"ץ שלייטנר) כי תשלום רטרואקטיבי של קיצבה מוגבל זמן מכוח החוק, עונה על דרישות פיסקת ההגבלה כל עוד הוא נמצא במסגרת "מרחב התמרון החקיקתי", והסעד הנידרש של ביטול חוק - שמור רק למצבים "חריגים שבחריגים". מסקנתו של בית הדין כי – ".. על פי החוק, סעיף 296(ב) לו - אין לשלם למערערת גימלה מעבר לתקופת השנה שלפני הגשת תביעתה למוסד. עיקרון הדין, לתשלום על פי דין ולא מעבר לו, מחייב זאת."[footnoteRef:3] [3: עב"ל (ארצי) 57861-01-11 לוזון – המוסד לביטוח לאומי (7.8.12) (להלן: "עניין לוזון")] בנוגע לזכאות החוקתית של המבוטח לגימלה הפנה בית הדין לעב"ל 711/08 צ'רבינסקי - המוסד לביטוח לאומי (17.3.2010)– "תיקון סעיף 296(ב) לעניין קיצור תקופת תשלום הגימלה הרטרואקטיבית, חל על כימעט כל סוגי הגימלאות על פי החוק. ומשבאים לבחון טענת אי עמידת התיקון בתנאי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אין להיתעלם מהשלכת רוחב של הטענה לו תיתקבל.

ראו סעיף 2 לפסק הדין בו נקבע במפורש כי " בקטינים אורי בן זכאי וטליה בן זכאי תינתן משמורת משותפת להוריהם, התובע והנתבעת." בעקבות אותה קביעה בה אסמכתא להורות התובע לילדים, לא נעשתה שום פניה לנתבע מצד התובע לאישור זכאותו לקיצבת ילדים.

זאת ועוד, דין וחשבון לגביית דמי ביטוח הוגש לראשונה מטעם התובע ביום 23.7.2015, אליו צורפה בקשת התובע לקביעת תושבותו ורישומו לקופת חולים (ראו מוצג נ/4).

...

אין בידינו לקבל את נימוקי התובע לאיחור בהגשת התביעה, משאלו אינם מתיישבים עם הראיות שהונחו לפנינו והוראות החוק המתנות את הזכאות במבחן תושבות בשים לב להוראה המזכה מפרנס של ילד בקצבת ילדים גם אם אינו הורהו.

יוצא אפוא כי התובע היה בהליכים משפטיים לעניין המשמורת והאבהות במשך 12 חודשים בלבד.

לאור האמור אין מנוס מדחיית התביעה.

אשר להחלטת ועדת החריגים קבע בית הדין האיזורי כי השיקולים ששקלה הועדה עולים בקנה אחד עם המתוה האמור בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות מחודש מאי 2010 (אשר הוצא בעקבות פסק הדין בעיניין טיירו – ע"ע (ארצי) 205/08 שירותי בריאות כללית – אילן טיירו ז"ל (9.11.2009)) שמספרו 6/10 (להלן – עניין טיירו וחוזר 6/10), המפרט את הקוים המנחים בדבר פעילותן של ועדות החריגים בקופות החולים, והשיקולים שעליהן לשקול בבחינת הבקשות המוגשות אליהן.

בנסיבות העניין, משלא הוכח כי גילה של המערערת יוצר חריגות רפואית (כגון – היתקדמות מהירה יותר של המחלה ואבדן הראייה), איני סבורה כי היה מקום להחריג את המערערת מקבוצת השויון בשל גילה.

] עקרונות החוק עיון במבנה החוק מעלה כי קבועים בו, לענייננו, שני רבדים של זכויות: הראשון, הרובד שממומן מהמקורות לפי סעיף 13 לחוק והוא עצמו נחלק לשניים: הסל הלאומי (סעיף 7 לחוק) והסל הפנימי (סעיף 8 לחוק); והרובד השני הוא הרובד הממומן מכספי המצטרפים אליו "כהסדר של איזון משותף הדדי" - רובד שירותי הבריאות הנוספים (שב"ן) (סעיף 10 לחוק).

ככלל כאשר עסקינן בבטחון סוצאלי מוכרות שתי שיטות יסוד - האחת, אוניברסאלית, ולפיה הזכאות לשירות אינה תלויה במידת נזקקותו של האדם, אלא רק בעמידתו בתנאי הזכאות; השנייה, סלקטיבית, ולפיה הזכאות תלויה במבחני יכולת.

...

אני נוטה לסבור כי הקופה, ולו מתוקף מעמדה לפחות כגוף דו-מהותי שחל עליו המשפט המנהלי, שעה שהגיעה למסקנה כי חברים מסוימים מצויים בקבוצת השוויון, תעניק להם את התרופה מיד עם קבלת מרשם מהרופא מבלי שאלה יצטרכו בכלל לטרוח ולפנות בבקשה לוועדת החריגים שתוצאתה יכולה להיות רק אחת.

סיכום נוכח הוראות החוק, מבנהו ותכליותיו, ומשוועדת החריגים אינה חיצונית לו אלא פועלת במסגרתו, לטעמי אין מנוס מהקביעה כי ועדת החריגים אינה רשאית לשקול שיקולים הנוגעים ליכולתו של החבר לספק את צרכי בריאותו בדרך אחרת, לרבות באמצעות השב"ן. לפיכך, לו דעתי תשמע - יידחה הערעור ובשים לב למהותו של ההליך לא יעשה צו להוצאות.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, כנגד דעתן החולקת של השופטת לאה גליקסמן ונציגת הציבור גב' שרה זילברשטיין-היפש, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, כאמור בחוות דעתו של סגן הנשיאה, השופט אילן איטח.

הנאשם הוציא רישיון נהיגה, העניין מי טעה , משרד הרשוי, נברר הדברים בבוא העת בתיק העקרי אחרי 40 ומשהו ימים בתנאי מעצר קשים, תנאי עצור קשים יותר מאסיר.

נשוי ואב לילדה, גרים בבניין קומות כולנו ביחד, עם חצר משותפת .

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת עילת מעצר נגד המשיב בשל מסוכנותו וזאת כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן ביטחון אדם או ביטחון הציבור כקבוע בסעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק.

תסקיר שירות המבחן מלמד כי המשיב עובד בעבודה מסודרת, ב- 7 השנים האחרונות עובד בקופת חולים לאומית ולאחרונה אף קודם לתפקיד של מנהל שיווק איזורי.

...

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת עילת מעצר נגד המשיב בשל מסוכנותו וזאת כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן בטחון אדם או בטחון הציבור כקבוע בסעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק.

יחד עם זאת, יש לזכור בשלב בו אנו נמצאים בדיון על בית המשפט לשקול האם ניתן לאיין מסוכנותו של המשיב ולאחר ששבתי ושקלתי , לא בלי היסוס, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר , כאמור בהמלצת שירות המבחן תוך תקווה כי המשיב לא יפר האמון אשר נותן בו בית המשפט שכן אם יפר , ולו הפרה קטנה את החלטת בית המשפט, ייעצר עד תום ההליכים.

לאחר כל האמור אני קובע כדלקמן: המשיב ישהה במעצר בית מלא 24 שעות ביממה בבית הוריו בטייבה , רחוב 24 צפוני תחת פיקוחם המלא ולסירוגין של : מר גבארה מנאר ת.ז. 203011945 הגב' גבארה חיריה ת.ז. 050642081 הגב' גבארה רסמיה ת.ז. 036349108 ותיאסר יציאתו מפתח הבית בכל שעות היממה, למעט על פי החלטה מפורשת, מראש, של בית המשפט וגם זאת בליווי צמוד של אחד המפקחים.

לצורך הרכישה קיבלה מענק מאגף השקום של משרד הבטחון בגין היותה יתומת צה"ל , ע"ס 133,891 ₪ אשר לטענתה נמצא בבעלותה הבלעדית.

מתוכם טוענת כי זכאית לקבל חזרה את המענק ממשרד הביטחון בגובה כ- 134,000 ₪.

ר' בע"מ (י-ם) 821/05 ש. א. נ' ש. ג. (נבו, 12.11.06) בו נקבע כי אין בהכרח צורך בחשבון משותף ודי "בקופה רעיונית משותפת" כדי להצביע על כוונת שתוף, בו נאמר: "כך, למשל, אם יובהר כי כאשר היתקבל סכום גבוה חד-פעמי ממשרד הבטחון, ובני הזוג השתמשו בסכום זה לצורך נסיעה לחו"ל, או החלפת רכב, או קניית ריהוט לבית, יש בכך כדי להעיד על כוונת שתוף גם ביחס לגימלה זו." ר' גם עמ"ש 9102-01-14 , פלונית נ' פלוני (נבו, 13/11/14) בו נפסק כי קיומו של חשבון משותף והפקדת כספים בו, מהוה חזקה בדבר רצון בעלי החשבון לקיום שותפות בחשבון וכי הכספים בו שייכים לשניהם בחלקים שוים עם הפקדתם, ע"י מי מהצדדים בחשבון זה, כל עוד לא הוסכם אחרת.

באשר למענק ממשרד הבטחון, בירור טענות הצדדים מעלה כי אין מקום להחריג הכספים להם טוענת האישה, ואף אין מקום להחריג כספים להם טוען האיש.

...

טוען כי דרישתה לקיזוז דמי המענק מצה"ל דינה להידחות, שעה שגם סכום זה שימש ונטמע ברכוש המשותף.