אין זכות ערעור על החלטת ביניים פלילית

אולם, היתנהלות כזו אינה מקימה כל ציפייה סבירה, וכל שכן זכות, לכך שערכאת העירעור תתערב בהכרעת הדין, ובכלל זה בהחלטות שקדמו לה. כידוע, זולת חריגים, אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, אלא במסגרת פסק הדין הסופי.

...

סוף דבר – על פגיעות ניצול ותעצומות נפש אף זו הפעם חשף ההליך הפלילי אזור אפל, שבו אדם מבוגר ומתוחכם, נטול עכבות, ניצל חוסר ניסיון ותמימות של נשים צעירות שגדלו בסביבה מגוננת, ללא מודעות לסכנה של פגיעה מינית, וללא ידע מוקדם שאפשר להן לזהותה מבעוד מועד.

בסופו של דבר, השותפות בין נשים אלה, התקשורת ביניהן והפתיחות שהיו נכונות לה, היא שהושיעה אותן.

גם משפחתן שעמדה לצדן ראויה לכל שבח, וניתן לקוות כי גם מתלוננות אחרות יקבלו תמיכה מסוג זה. סוף דבר: לו דעתי תישמע, הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין יידחה.

הוסבר, כי "כידוע, זולת חריגים, אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליך הפלילי, אלא במסגרת פסק הדין הסופי. ההחלטות שהוחרגו הן מטבע הדברים אלה שמובן כי הן קריטיות לניהול ההליך ושיש בהן כדי להשפיע באופן מהותי על תוצאתו [...] הפסיקה והספרות פרטו לאורך השנים את שקולי המדיניות  הרלוואנטיים שהנחו את המחוקק בקבעו כך, שעיקרם בצורך שההליך הפלילי יתנהל ברציפות וביעילות, ללא הפסקות, וכן שההחלטות שניתנות במסגרתו, בשים לב להיבטן הערכי, יהיו סופיות [...]. קריאת תיגר על ההליך כולו והפסקה של שתוף פעולה עם הנעשה במסגרתו מרגע שהתקבלה החלטה שאינה לרוחו של אחד הצדדים אינה אופציה. משמעותה היא עשיית דין עצמית וכפיית זכות ערעור על החלטת ביניים במקום שבו זו אינה קיימת" (שם, פסקה 97).

...

בחנתי את התמונות הנוספות והקשבתי לטיעוני המערער, אך לא מצאתי כיצד יכולות התמונות הנוספות לשנות את התמונה המרשיעה העולה מחומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא ומה הייתה יכולה לגלות חקירת המפקח עליהן, אשר היה משנה את התמונה הראייתית ואת המסקנה המרשיעה המתחייבת מהן.

בנסיבות המקרה דנן, שוכנעתי כי לא נגרם למערער עיוות דין בשל כך שבית משפט קמא לא דחה את ישיבת יום 18.11.2019.

סופו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

לכך יש להוסיף את העובדה כי הכלל לפיו לנאשם אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים יושם פעמים רבות בפסיקה, לרבות על סוגי החלטות שלהן משמעות דרמאטית מבחינת אופן ניהול ההליך מצד הנאשם, לא פחות מן ההחלטה להטיל עליו הוצאות (ראו, בין היתר: בג"ץ 179/17 ביטון נ' שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (9.1.2017); בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל (9.8.2017; דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל (11.1.2022)).

...

בתחילה, טען המבקש כי לא שימש כמנהל החברה, אך בדיון שהתקיים בהמשך הודיע שלא יעמוד על טענה זו. בפתח דיון ההוכחות הראשון, שהתקיים ביום 26.11.2020, הודיע המבקש כי הוא עומד על הטענה שלא שימש כבעל תפקיד בחברה, ובעקבות כך נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' אזולאי) את ההחלטה הבאה (להלן: ההחלטה על חיוב בהוצאות): "שינוי חזית מצד [המבקש] גורם לכך שעדים שזומנו לישיבת ההוכחות היום לא ייחקרו ויחזרו כלעומת שבאו. מאות קרטונים של מוצגים אשר ממלאים מחצית מאולם ביהמ"ש, גם הם יחזרו כלעומת שהובאו. עורכי הדין שהתכוננו לחקירת עדים יחזרו כלעומת שבאו. מקליט מחברת הקלטה יחזור כלעומת שבא. בית המשפט שיומנו עמוס עד לעייפה ייאלץ לבטל יום הוכחות. וכל זה על שום מה? על שום [שהמבקש] החליט לחזור בו שוב מעמדתו ולגרום לדחייה של יום הוכחות נוסף ואולי אף ימים נוספים. נראה כי יש להבהיר [למבקש] מהו הנזק שנגרם וייגרם. על כן, אני מחייב את [למבקש] לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪, אשר ישולמו לאלתר לקופת ביהמ"ש". המבקש הגיש על החלטה זו בקשת רשות ערעור, אשר הועברה בהחלטת השופט ג' קרא ללשכת הרשמים לצורך סיווג ההליך.

טענות הצדדים מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי פסק הדין שגוי מאחר שהיה על בית המשפט לבחון את ההחלטה על החיוב בהוצאות לפי מבחן מהותי המוליך למסקנה כי החלטה זו מסיימת את ההתדיינות בכל הנוגע לחיובו בהוצאות, שאינה טפלה להליך הפלילי.

סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי ניתן להורות על דיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה". מן הטעמים שאפרט, אני סבורה כי אין מתקיימת בעניינינו איזו מן החלופות הללו.

כאמור, דעת הרוב קבעה, בהמשך להחלטת הרשם, כי במקרה דנן ההוצאות הוטלו על המבקש מכוח תקנה 21 לתקנות, ומשכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין תחומה לתקנה זו. השאלה שיש להכריע בה, אם כן, במסגרת הבקשה שלפניי היא האם ההלכה שלפיה ערעור על הטלת הוצאות מכוח תקנה 21 לתקנות יוגש רק בתום ההליך הפלילי, קשה במידה המצדיקה קיום דיון נוסף בה? על שאלה זו אני סבורה כי יש להשיב בשלילה.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין – נדחית ונוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין מקום להיענות לבקשת הסנגוריה להצטרף להליך דנן, ואף היא נדחית בזאת.

בית המשפט המחוזי (השופט ע' קאפח) עמד על הכלל ולפיו אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי, אלא במקרים נדירים וחריגים.

...

העותר טוען בעתירתו, בעיקרו של דבר, כי על בית המשפט לעניינים מקומיים לדון בטענתו לביטולו של ההיתר שלא כדין, ולפיכך היה עליו להתיר זימונם של העדים שנתבקשו בהיותם רלוונטיים להוכחת טענה זו. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, מבלי להידרש לתגובה.

עתירה שכזו דינה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות, אלא במקרים חריגים בהם החלטת הביניים ניתנה בחוסר סמכות או שרירות קיצונית, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תגרום לנזק שלא ניתן יהיה לתקנו בשלב הערעור על פסק הדין הסופי (ראו מיני רבים: בג"ץ 4739/21 קרוואני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 6-5 (8.7.2021); בג"ץ 7210/20 טאייב נ' בית משפט השלום בקריות, פסקה 6 (28.10.2020); בג"ץ 2882/18 פלוני נ' קופת חולים לאומית, פסקה 13 (31.5.2018); בג"ץ 8365/17 חלבי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 6 (31.10.2017)).

אשר על כן, העתירה נדחית.

הטענות בעירעור הודעת העירעור הכתובה הופנתה "כנגד החלטת בית המשפט קמא בדבר דחיית גרסת המערער לנסיבות ביצוע העבירה בהתאם להכרעת הדין, וכנגד חומרת העונש". ואולם, במהלך הדיון ציין עו"ד נאשף דרוויש, שחזר לייצג את המערער במהלך הדיון (לאחר שאף ייצגו בהליך קמא), כי "העירעור שלנו מופנה כנגד ההחלטה של השופט עטר שלא לכבד את הסדר הטיעון הראשון אשר דיבר על קביעת עובדות במסגרת גזר הדין. אני לא הגשתי את הודעת העירעור אבל גם בהודעת העירעור יש היתייחסות לזה אבל אין פירוט כמו שצריך. הייתי מיפרט יותר". ב"כ המערער טען, כי במסגרת הליך הגישור הגיעו הצדדים, בסיוע ביהמ"ש, להסכמה אשר השופט אליו הועבר התיק, כב' השופט עטר, היה מחויב בה ולא היה רשאי להחליט שהמחלוקת העובדתית שבין הצדדים מחייבת הכרעה במסגרת הכרעת דין ולא במסגרת גזר הדין ("ברמה המשפטית... תיקון 113 הסעיפים הרלוואנטיים שביהמ"ש צטט, מאפשרים את זה, הסעיף עצמו מאפשר את זה. ...הסעיף אומר שלביהמ"ש יש שיקול דעת והסעיף אומר ששיקול הדעת הוא בשתי סיטואציות באחת עוות דין והשנייה כאשר לא היה ניתן לברר את זה במהלך בירור האשמה, אני סבור, אנחנו עושים זאת יום יום שהוסכם שחלק מהראיות יוגשו בשלב הטיעונים לעונש"); כי רק בלית ברירה הגיעו הצדדים להסדר השני, שהרי אין זכות ערעור על החלטות ביניים של ביהמ"ש בהליך הפלילי, ורק לאחר גזר הדין קמה לו הזכות לערער על החלטה זו; כי הכרעת הדין שגויה גם לגופה, שכן נוכח הסכמת התביעה להגשת אמרות המערער, היה על ביהמ"ש לקבלן לאמתות תוכנן ולפסוק על פיהן ("אנחנו משפטנים, אפשר כרגע להיתעלם מהשיח המשפטי, אני מה שיותר מעניין אותי שביהמ"ש בסופו של יום את ההכרעה שלו בהקשר של נסיבות ביצוע העבירה לא נתן על סמך מה שהוגש לו בהסכמה..."); כי ייתכן והיה על התובע להצהיר שטעה עת הסכים להגשת אמרות המערער, אולם משהייתה הסכמה על כך – היה עליו להודיע לביהמ"ש שהמשמעות לכך היא שיש לפסוק על פי תוכן האמרות אף אם אינו מקובל עליו ("אנחנו עכשיו בשיח המשפטי, אני צריך, ברגע שאני מגיש חומר לביהמ"ש, אמירה פוזיטיבית של תובע של סנגור של עורך דין שאומר מה המשמעות הראייתית של הגשת דברים בהסכמה, אני למדתי את הראיות בשנה ב'... מבחינתם ככל שהם לא חפצו בתוצאה המתבקשת הם לא היו צריכים להסכים והם עשו טעות משפטית בכל הקשור למשמעות של אותה הסכמה לדיני ראיות, אנחנו עושים זאת כל יום, הרבה פעמים אני מגיש ראיה בהסכמה שמבוססת ומוגש בהסכמה").

...

הערעור הופנה כנגד החלטת ביהמ"ש קמא שלא להכריע במחלוקת עובדתית שבין הצדדים במסגרת גזר הדין למרות הסכמתם שכך ייעשה; על החלטתו, שניתנה בהכרעת הדין, שלא לקבל את גרסת המערער כפי שבאה לידי ביטוי בהודעות שמסר במשטרה ואשר הוגשו בהסכמה; ולחילופין כנגד חומרת העונש שבסופו של דבר הושת על המערער.

גם באשר לעונש לא מצאנו ממש בערעור; לא מצאנו כי הענישה שהוטלה על המערער מחמירה נוכח חומרת המעשים, וניתן לומר כי ביהמ"ש נתן משקל לא מועט לנסיבות האישיות של המערער, לחלוף הזמן ולהיעדר עבר פלילי.

בנסיבות אלה, לא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער סוטה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים זאת, בפרט כאשר קיימים שיקולים כבדי משקל בדבר הצורך בהרתעת הרבים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור על כל חלקיו - נדחה.