אין התיישנות לעבירת משמעת של עורך דין

בעל"ע 18/84 עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פדי מ"ד (1) 353 (1990), היתייחס כב' השופט מ' אלון לטענה דומה ביחס לעבירה משמעתית של עורך דין.

כב' השופט אלון, בחן הוראות חקיקה הקשורות לעבירות משמעתיות מקצועיות, והגיע למסקנה כי עת שנימנע המחוקק מלקבוע בהן תקופת היתיישנות לא היה מדובר בהשמטה או לאקונה "ואין אנו רשאין, ואף אין אנו יכולים, לחדש, בדרך החקיקה השיפוטית, את מוסד היתיישנות העבירות המשמעתיות לפי חוק לישכת עורכי הדין" (ר' שם, סעיף 13).

...

המערער טוען כי אף אם תעמוד ההכרעה בעינה, יש מקום להתערב באמצעי המשמעת שהושת עליו, ולהקל בו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במלוא החומר שהונח בפניי, אני מוצאת שאין מקום לקבל את הערעור והדברים יפורטו להלן: העובדות וההכרעות הנדרשות לדיון בערעור: המערער עבד במרכז לבריאות הנפש של שירותי בריאות כללית ברמת חן. מתחילת שנת 2000 הוא טיפל במר ד"ל (להלן: "המתלונן"), אשר הוכר כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומתית בעקבות השתתפותו במלחמת יום כיפור.

למען הבהירות נוסיף ונאמר, כי כל האמור לעיל, שמוסד ההתיישנות אינו חל על עבירות משמעתיות מקצועיות, יפה הוא אך ורק לעניין עצם ההעמדה לדין על העבירה המשמעתית, שזו אינה מתיישנת, אך ברור ואין צריך לומר, כי חלוף העתים יכול שתהא לו השפעה על מידת הענישה ושיעורה, ובכך עוד ידובר להלן".

אעיר כי הצורך לשקול תחימת זמן, בולט במיוחד במקרים כמו המקרה שלפני; עת שבסופו של דבר לא מדובר בהתנהגות מקצועית לקויה באופן מהותי, עת מדובר באיש מקצוע, אשר במשך שנים רבות מילא עבודתו בצורה מקצועית ללא כל מעידה ועת שלא ניתן להקל ראש בטענתו כי התלונה הוגשה ככלי ניגוח כדי לגרום לו לוותר על חוב כספי.

בהמשך לכל האמור הערעור, אפוא, נדחה.

ס"ק א(1) לסעיף 44 קובע, כי הלישכה רשאית לדחות את הבקשה לחידוש חברות "אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין". חוסר סמכות אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי למשיב סמכות עיון בהרשעות קודמות גם אם התיישנו, וזאת עד לתום תקופת המחיקה.

לפיכך, משבעת התיקון, היה זכאי המשיב לקבל את המידע בנוגע להרשעות העותר כיוון שאלה לא התיישנו, והתיקון לא שינה מצב דברים זה, שעה שהמידע היה כבר בידי המשיב בעת פניותיו הראשונה והשנייה של העותר, שאז טרם התיישנו הרשעותיו.

מאז צבר העותר הרשעות רבות נוספות, הן בהליכים משמעתיים הן בהליכים פליליים: שלל עבירות של התיימרות כבעל סמכות שיפוטית ובעבירה של התיימרות לסמכות ; ביצוע מעשים שאינם הולמים את המיקצוע (היתחזות לעורך דין והטעיית הזולת לחשוב שהוא עורך דין – 8 פעמים); השגת גבול המיקצוע; גניבת נכס שהיתקבל עבור אחר; 2 עבירות של קבלת דבר במירמה; ועוד ועוד – כולן עבירות שהן בליבת המיקצוע של עריכת הדין.

...

בהחלטה מיום 17.2.15 (מוצג במ/1) המליץ המשיב לעותר לחדש בקשתו בתום תקופת ההתיישנות "ללא שיש בכך הבטחה לקבלתו". לעומת זאת, ועדת ההתמחות, בפניה הופיע העותר בהמשך לפנייתו השלישית, נושא עתירה זו, המליצה להיעתר לבקשה ולחדש את חברותו של העותר בלשכה על רקע "חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירות, חלוף תקופת התיישנות ההרשעות, המלצת צוות 51 שניתנה בשעתו והתמורות שחלו בחייו של המבקש...". עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי המלצה זו התקבלה לאחר התלבטות לא פשוטה של החברים בוועדה ונשמעו דעות לכאן ולכאן.

סוף דבר העתירה מתקבלת באופן שעניינו של העותר יחזור לדיון לפני המשיב אשר ישקול, הפעם, את כל השיקולים הרלבנטיים שמנינו לעיל וייתן החלטה חדשה כטוב שכלו .

במצב המשפטי בישראל, אין דיני ההתיישנות חלים לעניין עבירות משמעתיות לפי חוק לישכת עורכי הדין (על"ע 6045/02 עו"ד פלוני נ' ועד מחוז ת”א, פ"ד נח(2) 1 (2003); על"ע 2/72 וינברג, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כז(2) 314 (1973)).

לגופו של עניין, לא עלה בידי המערער לבסס עילה ממשית להתערב בפסק הדין וממילא לא הוכחה סטייה מהותית מתכליותיו של הדין המשמעתי, אשר, כידוע, נועד בעקרו להגן על כבודו ומעמדו של מיקצוע עריכת הדין, "על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קבל הלקוחות הנזקק לה במיוחד" (עניין דוידוביץ, פסקה 10), בין היתר, על יסוד תפיסתו המושרשת של עורך-הדין כמייצג בתפקידו את מערכת שילטון החוק וכובעו כ "Officer of the court" (שם).

...

כללי לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 53/18, מיום 14.1.2019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד לירון קריגל, עו"ד אופיר סטרשנוב ועו"ד צבי רוטנברג), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז דרום (להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 56/12 מיום 13.8.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד שי פוירינג, עו"ד לילך אוהל מסנר, עו"ד אילה ביטון).

בנסיבות אלו, סבורני כי יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי המותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, ודומה, כי אין צידוק לאמירות בסגנון אחר.

סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור.

עו"ד דוניץ היתייחס למדיניות הענישה הנוגעת לעבירת שליחת יד תחול על מקרה המערער; הוא הדגיש את חומרתה של עבירת שליחת יד בכספי לקוח והפגיעה האנושה בכבוד המיקצוע ובאמון הציבור הכרוך בעבירה זו. עוד צוין על ידי עו"ד דוניץ כי, על פי הפסיקה אין היתיישנות על עבירות משמעת ולפיכך, אין לקבל את טענת המערער בדבר הגנה מן הצדק, מפאת שהוי; אין בסיס לטענת המערער לפיה חלוף הזמן גרם לו נזק ראייתי שמנע ממנו את הוכחת חפותו ופגע ביכולתו להיתגונן; המערער בחר שלא להיתגונן, ולפיכך אין בשיהוי כשלעצמו להוות גורם לקולא בגזירת הדין.

על פי הפסיקה, ההרשעה בעבירה של שליחת יד הנה הרשעה משמעותית וחמורה, שיש בה כדי להטיל קלון קשה בעורך הדין, ולכן היא מחייבת היתייחסות מנומקת וקפדנית; נקבע כי: "כאשר מייחסים לעורך-דין בדיון משמעתי מעשה שיש בו משום מירמה או קלון, אין להסתפק בכך, שלפי מאזן הראיות הכף נוטה לחובת הנאשם, ואין לבסס הרשעה על ראיות, שהיו מספיקות במשפט אזרחי" (על"ע 2/70 פרנקל נ' הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, תל-אביב (24.6.1970); על"ע 8/81 הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני (2.3.1982)).

אומנם, על פי הפסיקה ערכאת העירעור לא נוטה להתערב בפסיקת בתי הדין למשמעת של לישכת עורכי הדין, במיוחד בגזירת הדין, אלא בנסיבות קיצוניות; פסיקה זו יפה במידה רבה גם בנוגע לערעור על גזר הדין של בית הדין המחוזי בפני בית הדין הארצי.

...

ואולם, כאמור, בענייננו, סבורני כי לא היה מקום שבתי הדין יגזרו את דינו של המערער בהתבסס על הרשעה בעבירה של שליחת ידי בכספי לקוח, תוך מתן דגש משמעותי על הרשעה בעבירה זו, שכאמור לא נכללה באופן ברור ומפורש בכתב הקובלנה.

יחד עם זאת, בשים לב לפסיקה הנוהגת לעניין מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסיקת הערכאה הדיונית, בייחוד בעניין העונש, ובשים לב לכך שפסיקתו של בית הדין המחוזי אינה חורגת במידה קיצונית מהענישה המקובלת במקרים של הרשעה בעבירות שבהן הואשם והורשע המערער, סבורני כי לא היה מקום להתערבות בית הדין הארצי בגזר דינו של בית הדין המחוזי; לא כל שכן, התערבות לחומרא ללא הנמקה מוצדקת.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

בדיון לא ידעה התובעת להסביר בעדותה, מדוע אין היתיישנות, למעט טענה ולפיה היא הבינה כי אין היתיישנות מאחר ופניה באמצעות בא כוחה לנתבע בתוך תקופת ההתיישנות, גורמת לכך שאין היתיישנות.

בכתב התביעה לא נכתב, כי מדובר בתרמית או הונאה אלא נכתב כי נשלח מכתב התראה לפני נקיטת הליכים וכי עורך הדין הפר עבירת משמעת של לישכת עורכי הדין.

אם עורך דין היה אומר להם דברים אלו בשנת 2033, האם גם אז ניתן לאמר כי אז היתה מתחילת תקופת ההתיישנות?אין סוף לכך.

...

דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בתשובת המשיב וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) אין בעניינינו טעות משפטית שנפלה בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ואין מקום להתערבות ערכאת ערעור בפסק הדין.

ברור אם כך, שמשלוח התראה שנענה בשלילה, אינו עוצר את תקופת ההתיישנות.אין בענינינו הודאה ודין התביעה היה להדחות בשל התישנותה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.