לפניי תביעה שעניינה בעתירת התובע לחייב את הנתבעת לפצותו, בגין הפרת הסכם מכר דירה ועיכוב במסירתה, בסך כולל של 22,000 ₪.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפניי וקראתי את כתבי הטענות, נחה דעתי כי דינה של התביעה להיתקבל, ואלו נימוקיי:
המישור הנורמאטיבי
סעיף 5א (א) לחוק המכר (דירות), תשל"ג- 1973, קובע כדלקמן:
"לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה - המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:
עפ"י סעיף 5א (ג) לחוק:
"על אף האמור בסעיפים (א) ו(ב), הצדדים לחוזה המכר רשאים להסכים כי הסעיפים הקטנים האמורים לא יחולו על איחור במסירה שניגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו".
סעיף זה יש לקרוא ביחד עם סעיף 7א(א) לחוק הקובע כי "אין להתנות על הוראות חוק זה, אלא לטובת הקונה או קונה המשנה". בהתאם לכך, נקודת המוצא להמשך הדיון הנה, כי הוראת סעיף 5א לחוק היא הוראה קוגנטית.
...
בנסיבות אלו, הרי שמסקנתי היא כי הנתבעת איחרה במסירה הדירה לתובע, מעבר לתקופה המותרת עפ"י ההסכם והחוק.
בהתאם לסמכות בית המשפט לתביעות קטנות להעריך את דמי השכירות על דרך האומדנה, ולאחר ששמעתי עדותו של התובע ועיינתי בהעתקי מודעות שפורסמו באתר יד 2 וצורפו על ידי התובע כנספח ד'1 ו ד'2 לכתב התשובה (ביחס לדמי שכירות בדירות דומות הנעים בין 4700 ₪ ל - 4,900 ₪) אני מעמידה את דמי השכירות, שבבסיס חישוב הפיצוי, על סך של 4,500 ₪.
סוף דבר
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, סך של 18,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.