לאחר תיקון כתב התביעה, הסעד הכספי שתבעו התובעים הורכב מרכיבי נזק כדלקמן: אובדן רווח מאי השכרת צימרים בסכום של 202,575 ₪ לשנה ובמשך 5.5 שנים (מיום 09.12.10 עד מועד הגשת התביעה) סה"כ 1,114,163 ₪; פיצוי בגין התייקרות עלויות הבנייה כתוצאה מן האיחור במסירת המיגרש בסכום של 2,000 ₪ למ"ר בסה"כ 500,000 ₪; הפרישי הצמדה וריבית בגין כספים שהוחזקו על ידי הנתבעות בסכום של 2,353 ₪; פיצוי בגין הוצאות שכירות בתקופת העיכוב בסכום של 264,000 ₪ ופצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 100,000 ₪.
בנוסף, במסגרת כתב התביעה המתוקן דרשו התובעים צו לאכיפת ההסכם כפי שנחתם בשנת 2009, וכן דרשו להורות למועצה למסור להם את המיגרש בהתאם להסכם הפיתוח ובהתאם לתשריט, כך שעמוד החשמל המונע כניסת כלי רכב לחניית המיגרש יועתק למקום אחר ושהמועצה תחויב לפנות אדמה מן המיגרש בנפח של 500 קוב.
לעניין מספר המעוניינים במיכרז (לכאורה לפי הפירסום, 900 איש, מוצג ת/1), לא הוכח כי נתון זה נימסר על ידי המועצה ובנוסף יש הבדל בין מתעניינים לבין מי שבפועל מגישים הצעה לרכישת מיגרש.
כאמור לעיל, גם יהל לא פנתה אל התובעים בעיניין זה.
לאחר שהפיתוח הועבר מיהל למועצה ולאחר שרמ"י הוציאה בינואר 2014 מיכרז שני למגרשים בנווה זוהר והצליחה לשווק כימעט 60 מגרשים נוספים, הרי שכפי שעולה מתצהירו של מר דוננפלד, המועצה פירסמה מכרזים לבצוע עבודות הפיתוח וביוני 2015 הוחל בבצוע עבודות הפיתוח.
...
המועצה טוענת כי בהיעדר יריבות בינה לבין התובעים ממילא אין מקום לחייב אותה בשום פעולה כלפיהם ולא ניתן לאכוף עליה הסכם שהיא אינה צד לו.
אני דוחה את התביעה של התובעים למסור להם את המגרש על פי הסכם הפיתוח עליו חתמו.
על כן התביעה לאכיפה ולצווים שונים נדחית.
סוף דבר
לאחר שדחיתי את התביעה כנגד המועצה וכנגד יהל, אני מחייבת את התובעים לשאת בהוצאותיהן ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪ לכל אחת מהן וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.
