בפס"ד רותם בחן בית המשפט העליון מתי ניתן יהיה לקבוע שנושה "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב, ריכך את הגישה המחמירה שהייתה נהוגה, וקבע שכאשר נושה לא ידע בפועל על צו הכנוס, בכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובמידת האיחור, יהיה מקום לשקול בחיוב העתרות לבקשת ארכה:
"השאלה הפרשנית המתעוררת בהקשר זה היא מהן אותן נסיבות שבהן יוכל בית המשפט לקבוע כי הנושה 'לא יכול היה' להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך. ככלל הדיון בשאלה זו נסב בעקרו על שאלת ידיעת הנושה אודות מתן צו הפרוק או הכנוס, שהרי אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצוו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא 'לא יכול היה' להגיש תביעת חוב במועד. מבחינה לשונית קשה לחלוק על כך שהתיבה 'לא יכול היה' מתייחסת למצב שבו מקורו של חוסר היכולת להגיש את התביעה במועד הוא בנסיבות חיצוניות ואובייקטיביות שאינן תלויות בנושה. כך למשל, כאשר נפל פגם בפירסום דבר מתן צו הכנוס או הפרוק, או כאשר החייב או החברה בפרוק שיקרו לנושים או פעלו באופן אקטיבי כדי להסתיר את הליכי פשיטת הרגל או הפרוק, ומבחינה עובדתית הנושה אכן לא ידע על קיום הליכים אלה, נראה כי אין קושי לקבוע שהנושה 'לא יכול היה' להגיש את תביעת החוב במועד. קושי משמעותי יותר מתעורר במצב שבו לא היתקיימו נסיבות חיצוניות שהשפיעו לרעה על יכולתו של הנושה להגיש את תביעת החוב במועד, אולם מבחינה סובייקטיבית הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב. דוגמה אופיינית למצב זה היא בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכנוס או הפרוק, על אף שזה פורסם כנדרש ברשומות ובעיתון. אכן, מבחינה לשונית הביטוי 'לא יכול היה' עשוי להתייחס גם לנושה שלא ידע בפועל על הליכי פשיטת הרגל או הפרוק. מטבע הדברים, נושה שאינו יודע כי ניתן צו כנוס או צו פירוק, וכי אדם או תאגיד מסוים מצויים בהליך של חידלות פרעון, אינו צפוי להגיש תביעת חוב. יחד עם זאת, ברי כי אין די באי-ידיעה בפועל אודות מתן הצוו כדי לקבוע כי הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד וכי מיתקיים טעם מיוחד להארכת מועד, שהרי אז תתרוקן מתוכן מיגבלת הזמן להגשת תביעות חוב הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה (...). במצב דברים זה אף הפירסום ברשומות ובעיתון אודות מתן הצוו ייהפך, למעשה, למיותר.".
ובהמשך:
"סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפרוק או הכנוס – ... – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי 'לא יכול היה' להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מיתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חידלות הפרעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכנוס או הפרוק לא יהיה כבד במיוחד. בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהיתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה. יש, אם כן, לבַכּר את הגישה המקילה על פני הגישה המחמירה ככל שמדובר בהארכת מועד להגשת תביעות חוב.".
וראו גם רע"א 10177/17 זהר דליה פרופשינול נ' ספארי לחי הצומח בע"מ (2.8.18), תוך הפנייה לפס"ד רותם:
" הוטעם כי מקום בו נושה ידע בפועל על אודות מתן צו הפרוק – מוטל עליו נטל כבד להוכיח כי הוא לא יכל להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מיתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. לעומת זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל על הצוו, ובפרט כאשר מדובר בנושה ששמו צוין בדוח שהוגש על מצב העסקים – הנטל המוטל עליו לסתירת חזקת הידיעה בנוגע לצוו אינו כבד במיוחד. זאת בכפוף לשיקולים של יעילות ההליך ומידת האיחור בהגשת החוב. בעיניין רותם נקבע איפוא כי יש לבכר את הגישה המקילה כאשר עסקינן בהארכת מועד להגשת תביעת חוב (שם, בפס' 18).".
אמנם, הילכת רותם נקבעה בהליך פשיטת רגל, אך אני סבור שהילכת רותם חלה על פרשנות סעיף 210(ג) לחוק.
...
בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט מנחם שח"ק) מיום 30.1.23, בעחדל"פ 60922-01-23, בה דחה ערעור של המבקש על החלטת הנאמן לא להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת תביעת חוב.
יש לתת משקל ממשי לעובדה זו, דבר המחזק את עמדת הנאמן שבמקרה זה יש לדחות את הבקשה למתן ארכה.
התוצאה
ניתנת למבקש רשות לערער, הערעור נדון כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה
הערעור נדחה משום שנוכח ההלכה החלה על מתן ארכה להגשת תביעת חוב, לא נפל פגם כלשהו בהחלטת הנאמן ובית משפט השלום המצדיק התערבות בהחלטת.
המערער ישלם את הוצאות ההליך לנאמן, בסכום של 3,000 ₪, נוכח דרך ההתבטאות של המבקש כלפיו, וסכום נוסף של 3,000 ₪, אשר יופקד בקופת הנשייה של היחיד.
