איחור בהגשת תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה

ביום 26.5.21 נשלחה לתובע הודעת הנתבע לפיה נקבעה לו דרגת נכות בשיעור 19% החל מיום 11.6.19, ומכיוון שהתביעה הוגשה באיחור, הופחתו 5 חודשים מהמענק, זאת בהתאם להוראות סעיף 296 ו- 107 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") ז. החלטה זו היא מושא פסק הדין.

הנתבע מפנה לעב"ל (ארצי) 4901-02-16 המוסד לביטוח לאומי – טלי מיצרי (17.6.18) (להלן: "פסק דין מיצרי") שבו נפסק כי אין למנות במניין השהוי לעניין סעיף 296(ב) לחוק תקופה בת 12 חודשים ממועד ההכרה בפגיעה בעבודה עד למועד הגשת התביעה לקביעת דרגת נכות, אלא שאין בכך כדי לאיין את ההלכה בעיניין מועד הווצרות עילת התביעה להכרה בפגיעה בעבודה.

...

וכך נאמר בפסק דין מיצרי: "על יסוד כל האמור לעיל אנו קובעים כי על פי הלכת גור, שאושרה בהלכת שקד, פרק זמן בן 12 חודשים שבין מועד ההכרה בפגיעה בעבודה לבין מועד הגשת התביעה לגמלה, דהיינו תביעה לקביעת דרגת נכות ולגמלה או למענק על פי דרגת הנכות, אינו מובא בחשבון במניין תקופת השיהוי על פי סעיף 296(ב) לחוק, הן לעניין תשלום גמלת נכות חודשית והן לעניין תשלום מענק על פי סעיף 107 לחוק. ככל שהתביעה לגמלה הוגשה לאחר תקופה ארוכה יותר מ- 12 חודשים ממועד ההכרה, במניין תקופת השיהוי יובא רק פרק הזמן שמעל 12 חודשים." מכתבו של פקיד התביעות מיום 28.2.21 מתייחס לאותם 12 חודשים.

נדחית טענת התובע לפיה לא יכול היה להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות לפני 11.6.20 שכן אז עדיין לא הוכרה התביעה שכן התביעה לא הוכרה משהתובע לא הגיש תביעה להכרה.

התוצאה איפוא כי התביעה נדחית.

המערערת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה בגין התאונה.

על אף שהערעור היתקבל, בשים לב לכך כי הגשת המסמכים באיחור על ידי המערערת, היא שגרמה לצורך בהחזרת העניין לועדה ולניהול הליך זה, כל צד יישא בהוצאותיו.

...

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה יש להאריך למערערת את האפשרות להגיש את הערעור וזאת בהתחשב במועד בו הגיע לידיה תיקה הרפואי ממרפאת הנגב.

אשר להחלפת הרכב הוועדה אציין, כי מקובלת עליי עמדת המערערת שלפיה בהתחשב בכך שהמומחה הפסיכיאטר שישב בוועדה טיפל בה באופן אישי מחוץ לוועדה, הוא לא יכול לשבת בוועדה הנדרשת לבחון את אבחנתו; ועל כן, ראוי למנוע מראש, את הצורך בפסילתו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

ביום 5.7.2023 היתקיים דיון במעמד הצדדים[footnoteRef:1], שבו הודיעו כי אין ביניהם מחלוקות עובדתיות וכי המחלוקת היחידה היא מחלוקת משפטית שעניינה השאלה אם התובע השתהה בהגשת תביעתו לקביעת דרגת נכות ביחס לכל הליקויים הנובעים מהפגיעה בעבודה שהוגשה לאחר סיום הליך משפטי להכרה באותם ליקויים שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות.

כיוון שהתביעה הוגשה באיחור, הופחתו מ-43 חודשי הקצבה המחושבים למענק 40 חודשים, לפי הפרוט הבא: · 40 חודשים שחלפו מתום 12 החודשים שעברו ממועד דרגת הנכות המזכה במענק ב-01/01/2018 ועד להגשת התביעה לנכות מעבודה ב-15.3.2022.

...

הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מכיוון שהתובע השתהה בהגשת תביעתו לקביעת דרגת נכות.

] רביעית, לא מצאנו שיש ממש בטענת התובע שלפיה הגשת התביעה לבית הדין להכיר בפגימות הנוספות כנובעות מהתאונה עוצרת את תקופת השיהוי הקבועה בסעיפים 296 ו-107 לחוק.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לקבל את טענת התובע שלפיה הגשת תביעה לבית הדין להכיר בפגימות נוספות כפגיעה בעבודה עוצרת את תקופת השיהוי גם בגין פגימות שכבר הוכרו על ידי הנתבע.

סוף דבר התביעה נדחית.

השאלה העומדת בפנינו היא האם התובע השתהה בהגשת התביעה לקביעת דרגת נכות משהגיש אותה רק לאחר שהוכרו לו כל ארבעת הליקויים (גב, צואר, ראש ומיקוד ראייה) כנובעים מהפגיעה בעבודה ולא כבר בסמוך להכרה בשלושת הליקויים (גב, צואר וראש)? בהתאם לכך, האם הפחתת מענק הנכות מעבודה ב-17 חודשים נעשתה כדין? רקע כללי: ביום 20.1.2020 הוכר התובע כנפגע עבודה וכנכה עבודה בגין ארוע מיום 23.10.2019 (תאונת דרכים בדרך חזרה מהעבודה).

] במכתב מיום 22.8.2022 הודיע הנתבע לתובע כי מאחר שהתביעה לקביעת דרגת נכות הוגשה באיחור, יופחתו מתוך 43 חודשי הקצבה המחושבים למענק 17 חודשים (חודשי האיחור, לשיטת הנתבע, הם פברואר 2021 – יולי 2022).

...

במילים אחרות לא מצאנו ממש בטענה כי הגשת התביעה לבית הדין להכיר בפגימה הנוספת כנובעת מהתאונה עוצרת את תקופת השיהוי כאמור בסעיפים 296 ו-107(א) לחוק.

בנסיבות אלה, לא מצאנו שיש לקבל את טענת התובע שלפיה הגשת תביעה לבית הדין להכיר בפגימות נוספות כפגיעה בעבודה עוצרת את תקופת השיהוי גם בגין פגימות שכבר הוכרו על ידי הנתבע" הנה כי כן, כפי שמציינת שם בהמשך כב' השופטת קרן כהן "בהתאם לפסיקה ולתכלית העומדת בבסיס תשלום המענק אין בהגשת תביעה לבית הדין להכיר בליקויים נוספים שלא הוכרו על ידי פקיד התביעות או נדחו על ידיו כנובעים מהפגיעה בעבודה כדי לעצור את תקופת השיהוי הקבועה בסעיפים 296 ו-107 לחוק". משכך ומשעה שכאמור בהתאם לפסק דין מיצרי ופסק דין מיטלמן חגית, המועד שבו "נוצרו התנאים המזכים במענק" לפי סעיף 107(א) לחוק הביטוח הלאומי הוא מועד תחילת הנכות על פי קביעת הוועדה הרפואית, אין זה משנה גם כי כטענת התובע נקבעה לו נכות אך ורק בגין "חולשה במיקוד הראייה" שהוכרה רק במסגרת המכתב המתוקן (מיום 22.7.2021).

סוף דבר התביעה נדחית.

בסיפא להחלטה נכתב כי "עם קבלת שומה סופית רלוואנטית ממס הכנסה, יערך חישוב מחדש לתקופה הנ"ל בכפוף להוראות החוק והתקנות. הינך רשאי להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בתוך 12 חודשים ממועד הפגיעה. ועדה רפואית בפניה תופיע, תיקבע אם נותרה לך נכות כלשהיא כתוצאה מהפגיעה." ביום 5.7.2017 הגיש התובע תביעה לנכות מעבודה (ע' 4 ש' 8-9).

שכן לא מצאו טעם מבורר לאיחור זה. אנו ערים לטענות התובע כי הגיש את התביעה בשנת 2017 לנכות מעבודה באיחור "לא ידעתי בכלל שאני זכאי לדברים האלה..." (ע' 4 ש' 10-14; סע' 2 פסקה שלישית לתצהירו מיום 13.3.2023) וכי "לא ידעתי על כך שהנתבע מתכוון לחשב לי את ההכנסות לפני המקדמות שאינן המקדמות הנכונות שבעצם הפרשתי לפני התאונה, אלא הדבר נודע לי רק בחודש אפריל 2021" (סע' 3 פסקה רביעית לתצהירו מיום 13.3.2023), כמו גם לטענת בא כוחו של התובע בסיכומיו, לגבי השוני בין נוסח המכתב משנת 2015 לבין נוסח המכתב משנת 2021 (ע' 5 ש' 16-20; ע' 6 ש' 27-28).

...

ויודגש, גם בהודעת התובע מיום 17.3.2024 נרשם כי "אין בידי התובע או לרואה חשבון מטעמו אסמכתא לכך". לפיכך, כמו גם לנוכח השלב בו מצוי ההליך, לא מצאנו כל טעם בשלב זה בזימונו של רואה החשבון ו/או בזימונה של עובדת הציבור, אשר בא כוחו של התובע כבר הסכים בדיון ההוכחות, כי תעודת הציבור תוגש לתיק.

לפיכך, מקובלת עלינו טענת הנתבע כי "לא יכולה להיות אסמכתא על דיווח שלא קיים", וכדברי שלום עליכם, "ואם תאמר שאין לך אחות? לך לך והצטדק!" (בשינויים המחויבים ראו ע"פ 8095/16 יהודה עובדיה נ' מדינת ישראל (מיום 30.3.2017).

אשר על כן, ובכפוף לאמור בסעיפים 16 ו-32 לעיל כי המקדמות מיום 7.10.2014 נכללו בבסיס השכר, התביעה נדחית.