איחוד דיון בערעורים על שלילת רישיונות שירותי שמירה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט השלום בבאר-שבע בת.א. 13658-03-19 מיום 4.10.21 ו- 18.11.21, שניתנו על ידי כבוד השופט יורם ברוזה, ס.נשיא, אשר לא התיר חקירתו של עו"ד פיני ברזילי, על תצהיר שהוגש מטעמו לביהמ"ש. החלטות ביהמ"ש ביהמ"ש קבע, כי עו"ד ברזילי, אשר יצג את המשיבים 1 ו-2 מנוע מלהעיד נגדם בשל הוראות סעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח משולב) התשל"א – 1971, המטיל חיסיון מוחלט על יחסי עו"ד לקוח והיחיד שיכול לותר על החיסיון הוא הלקוח וכל עוד אין ויתור כזה עוה"ד לא יכול להעיד.

ו"הפרת החיסיון הנה עבירה אתית אשר משמעותה יכולה להיות שלילת רישיון לתקופה ממושכת" (פר' מיום 4.10.21 עמ' 29 ש' 6-9).

דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.

סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, קובע, לאמור: "(א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון;..." סעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, קובע : "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". חיסיון עו"ד-לקוח הנו חיסיון סטאטוטורי.

ברע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ פסקה 4, לפסק דינו של כב' השופט עמית (נבו - 29.11.2021), נקבע "כאשר לקוח חשף חלק מהדברים שנאמרו במסגרת יחסי עורך דין-לקוח, הוא לא ישמע בטענת חיסיון. דהיינו, הברירה ביד הלקוח אם לשמור על החיסיון או לוותר עליו, אך לא ניתן לוותר על החיסיון לחצאים ולרבעים". בכל מקרה היה על ביהמ"ש להתיר זמונו של עו"ד ברזילי ולבחון אם המשיבים אכן מתנגדים לכל שאלה שנשאל בטענת חיסיון, ככל שזה קיים לגביהם.

...

בהחלטה מיום 18.11.21, בעקבות בקשה נוספת של המבקשים שב בית המשפט וקבע, כי המבקשים טוענים שעו"ד ברזילי לא יצג אותם אלא את המשיבים וכל עוד אלה לא הודיעו כי ויתרו על החיסיון, אין לאפשר חקירתו של עו"ד ברזילי.

דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.

בהינתן האמור לעיל, אני מקבלת הבקשה ומבטלת החלטת בית המשפט המונעת זימונו של עו"ד ברזילי לעדות וחקירתו על תצהירו.

בבית המשפט העליון עע"מ 2243/22 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקש: מאיר טביב נ ג ד המשיבות: 1. מדינת ישראל – רשות שוק ההון, ביטוח וחסכון 2. מדינת ישראל – מדור הסמכות ועמדות מישטרה מחלקת מענה אזרחי – האגף לחקירות ולמודיעין בקשה לסעד זמני בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ג' רביד) מיום 27.2.2022 ב-עת"מ 33136-07-21; בקשה לאיסור פירסום בשם המבקש: עו"ד גלעד ברון; עו"ד שני רוזן; עו"ד רועי רם בשם המשיבות: עו"ד אבי טוויג ][]החלטה

ענייננו בבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בעירעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ג' רביד) מיום 27.2.2022 ב-עת"מ 33136-07-21, שבמסגרתו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטות המפקח על שוק ההון, ביטוח וחסכון לדחות את בקשותיו למתן רישיונות בסיסיים למתן אשראי ולמתן שירות בנכס פינאנסי (להלן: המפקח).

המפקח החליט לדחות את בקשות הרישיון בשתי החלטות נפרדות מיום 3.6.2021, לנוכח הדמיון הרב שביניהן אביא את עיקריהן במאוחד (להלן: החלטות המפקח).

מעבר לאמור, המפקח דחה את עמדת המבקש כי מדובר בהחלטות השוללות רישיון קיים, ובעניין זה ציין כי המבקש החזיק עד כה בתעודות רישום לנותן שירותי מטבע; ואילו במסגרת המעבר למשטר של רשוי, משנחקק חוק הפיקוח, המפקח רשאי לתת רישיון אם מתקיימים במבקש הרישיון התנאים המנויים בחוק, כך שבנסיבות אלה המבקש אינו נחשב כבעל רישיון טרם הגשת בקשותיו.

לבסוף, ביחס לפגיעה בחופש העיסוק, המפקח ציין שבקשות הרישיון נבחנו בכפוף לעקרונות של מידתיות וסבירות תוך איזון בין אינטרסים שונים, בהם שמירה על שלום הציבור וחופש העיסוק; המפקח אף הבהיר שפגיעה בחופש העיסוק היא אינהרנטית לקביעת חובת רשוי בחקיקה.

בהנתן שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים פורסם זה מכבר תוך ציון פרטיו המלאים של המבקש, ובשים לכך שבקשת איסור הפירסום שלפניי מנוסחת באופן שמכוון כלפי הדיון בערכאת העירעור, קשה להלום את הטענה כי פירסום פרטי המבקש בהליך זה צפוי להסב לו נזק בלתי הפיך.

...

עוד יצוין כי תפקידו העיקרי של הסעד הזמני הניתן במקביל להליך הערעור הוא לשמר מצב קיים, ו"צו עשה" המשנה את המצב הקיים יינתן במקרים חריגים בלבד; וכן ייאמר כי כאשר הסעד הזמני המבוקש זהה לסעד העיקרי בהליך, בית משפט ייטה שלא להיעתר לבקשה (עע"מ 4599/21 סולטאן נ' המפקח על נותני שירותים פיננסיים משרד האוצר, פסקה 10 (26.7.2021), להלן: עניין סולטאן).

יישום כללים אלה על הבקשה דנן מוביל למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור בהליך.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשות לסעד זמני עד להכרעה בערעור, לאיסור פרסום ולקיום הדיון בדלתיים סגורות, נדחות.

בהקשר זה מציינת הכנסת כי אף שסעיף 8 לאמנה בדבר צימצום חוסר האזרחות אכן אוסר על שלילת אזרחות מאדם שייוותר עקב כך ללא אזרחות כלשהיא, אמנה זו לא אושררה על ידי ישראל; היא כוללת החרגה למצבים שבהם ביטול האזרחות נובע מהפרת אמונים, בכפוף לכך שהמדינה שמרה לעצמה זכות זו בעת החתימה או האישרור; וממילא במקרה של היתנגשות בין המשפט הבין-לאומי לדין הפנימי, ידו של הדין הפנימי על העליונה.

הוראה זו נוספה לחוק הכניסה לישראל בשנת 2018, בעקבות בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים (13.9.2017) (להלן: עניין אבו ערפה), שם נקבע כי ההוראה הכללית המאפשרת לשר הפנים לבטל, לפי שיקול דעתו, רישיון ישיבה (המעוגנת כיום בסעיף 11(א)(2) לחוק הכניסה לישראל), איננה מסמיכה אותו לשלול רישיון ישיבת קבע של תושבי מזרח ירושלים מחמת "הפרת אמונים". המישור החוקתי במוקד טענותיהם של זיוד ומפארג'ה בערעורים ניצבת הטענה כי הסדר ביטול האזרחות בגין הפרת אמונים המעוגן בסעיף 11(ב)(2) לחוק, פוגע בזכות לאזרחות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה, ומשכך יש להורות על בטלות הוראה זו. כפי שצוין לעיל, הטענות החוקתיות נדחו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בעיניינו של זיוד ואילו בית המשפט שדן בעיניינו של מפארג'ה לא נידרש לכך בפסק דינו בדחותו את בקשת שר הפנים לגופה.

בהמשך, סייגה הכנסת את עמדתה בציינה כי הטענות החוקתיות שהועלו על ידי מפארג'ה לעניין האפשרות לבטל אזרחות של מי שאינו מחזיק באזרחות אחרת, מעוררות מורכבות בכל הנוגע לתחולת שמירת הדינים, וזאת משום שעד לחקיקת תיקון מס' 9, חוק האזרחות שתק באשר לאפשרות זו. בסופו של דבר, במהלך הדיון ביום 8.2.2022 ציינה באת כוח הכנסת כי גם לעמדת הכנסת, ההכרעה בסוגיית שמירת הדינים אינה דרושה לצורך הכרעה בערעורים שלפנינו (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון).

דא עקא שבעניינו של זיוד, שהוא אזרח מלידה ואביו קיבל רישיון ישיבה בישראל במסגרת איחוד מישפחות, אימץ בית המשפט בחיפה את חוות הדעת של השב"כ וקבע כי היא מוכיחה את הגשמת התכלית ההרתעתית; ואילו בעיניינו של מפארג'ה – מתאזרח שנולד לאם בעלת רישיון לישיבת קבע בישראל ולאב פלסטינאי שקבל רישיון ישיבה במסגרת איחוד מישפחות, קבע בית המשפט שדן בעיניינו הפוכו של דבר וציין כי חוות הדעת של השב"כ אינה מוכיחה את הצורך ההרתעתי הנטען ביחס לאוכלוסיית דור ב' לאיחוד מישפחות.

השופט נ' סולברג, שהצטרף לתוצאה זו, הוסיף כי לעמדתו לשרת הפנים נתונה הסמכות להגיש מחדש את הבקשות בעיניינם של זיוד ומפארג'ה לערכאה המתאימה וכי מוטלת עליה החובה לשקול לעשות שימוש בסמכות זו. המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל, בדעת מיעוט לעניין התוצאה, סבר כי בשל הפגמים שנפלו בהגשת הבקשות יש להחזיר את הדיון בעיניינם של זיוד ומפארג'ה לבתי המשפט קמא, כמפורט בפיסקה 19 לחוות דעתו.

...

על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.

לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.

על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.

כבר נציין, כי בדיון שהתקיים ביום 3.4.2023 אוחד הדיון בהליך הזמני עם ההליך העקרי.

[footnoteRef:2] וכן – "ברוח זו, אף נפסק, לא אחת, על ידי בית דין זה, כי בית הדין איננו ערכאת ערעור על החלטות הרשות המינהלית והוא לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כל עוד פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן עינייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב".[footnoteRef:3] [1: עע (ארצי) 6287-10-13 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' פקד האני מדאג'י, 24.6.2018.

בענין כיכר גורן פירש בית המשפט העליון את הוראותיהם של סעיפים 83 ו- 84 לפקודת המישטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת המישטרה") העוסקים בסמכותה של המישטרה להתנות קיומן של הפגנות מסוימות, בנושאים בעלי ענין מדיני, בקבלת רישיון.

בנוסף, בענין בג"צ גורן נדונה פרשנות של פקודת המישטרה, בעוד שבעניינינו דנים אנו בהוראות דין שתכליתן הספציפי לשמור על מעמדו הניטראלי והא-פוליטי של השרות הצבורי בכלל והשירות המשפטי בשירות הצבורי בפרט.

אפילו נניח כי משתתפי ההפגנות אינם מייצגים צד אחד בלבד של המפה הפוליטית הרי שלא ניתן לקבוע כי שלל הנושאים העומדים ביסוד אותן הפגנות אינם נושאים אופי מדיני.

...

אנו דוחים אפוא טענות אלו.

סוף דבר לאור כל האמור, דין הבקשה והתביעה להידחות.

בהתחשב בכלל נסיבות הענין – לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

לבסוף, הפנה בית הדין האיזורי לנימוקים בהחלטת נציב שירות המדינה שדחה את הערר שהגיש המערער על החלטת מנכ"ל המשרד להפסיק את העסקתו, שכן הנציב השתכנע שנימוקי המשרד לפיטוריו של המערער, קרי חוסר הצלחה להשלים ביצוע משימותיו במשך תקופה ארוכה, ואי לקיחת אחריות על ביצוע מטלות במלואן תוך הטלת אשמה לכישלונות על גורמים אחרים, היו עינייניים.

כאמור, את גירסתו תמך המערער בעדויות של מר קרמרסקי ומר אטיאס, אשר העידו על כישוריו המקצועיים המעולים של המערער, על כך שפעל שלא ממניעים אישיים אלא מתוך דאגה למתן שירות לציבור ושמירה על בטיחות השמוש בגז.

כפי שעולה מתצהירו של בר יוסף ומנספח 1 לתצהירו השינוי האירגוני לווה בעבודת מטה ובתהליך בחינה שנערך על ידי חברת ייעוץ חיצונית, ושינוי סמכויות וכפיפות המערער היה מרכיב אחד בלבד במהלך כולל של איחוד שתי יחידות של המשרד (מינהל הדלק ואגף פקוח ובטיחות) ליחידה אחת – מינהל הדלק והגז.

בהקשר זה יש לציין, כי גם עובר לשינוי האירגוני לא הייתה למערער סמכות להעניק או לשלול רישיונות, אלא רק לתת המלצות.

יתר על כן. לאחר השימוע הראשון שנערך למערער ביום 13.5.2013 שבו הצהיר המערער כי הוא מקבל את השינוי האירגוני ואת מרותו של גסנר והציע כי תנתן לו תקופת ניסיון, המערער לא פוטר, אלא ניתנה לו היזדמנות להמשיך בעבודתו לתקופת ניסיון בת שלושה חודשים (שהוארכה בהסכמה לחמישה חודשים) כאמור בסיכום דיון מיום 30.6.2013.

בפגישה זו מנה גסנר את הנושאים שבהם היה על המערער לטפל – עידכון והסדרת ספריית התקנים של האגף; השלמת הוצאת רישיונות בכרטיסים לעוסקים בגפ"מ (במקום רישיונות זמניים); עידכון רשימת הצוברים; עידכון תחנות הדלק; טפול ברשוי הספקים.

...

דין טענתו של המערער להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

עם זאת, בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמצאנו פגם מסוים בהליך פיטורי המערער – אין צו להוצאות בערעור.