עוד הבהירה התובעת כי הסעד שהתבקש בסעיפים 33 – 36 לכתב התביעה מבוסס על טענה להפרת חובות חקוקות, ובהן הוראות חוקת העבודה, הוראות ההסכם הקבוצי מיום 3.3.1999 בעיניין המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ולחילופין – הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק.
עילת התביעה לזכות לפנסיה התגבשה לכל המוקדם במועד הפרישה (ע"ע (ארצי) 48964-12-16 עריית רעננה – ציפי לוי-דים (22.10.18), בסע' 32), כך שהתביעה לא היתיישנה במועד הגשתה.
תכליתו של מוסד ההתיישנות היא "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאנטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), וליצור שיווי משקל "בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית, לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ (10.1.05)).
כנגד זכותו המהותית של התובע עומדת זכותו של הנתבע שלא להיות חשוף לסיכון להיתבע ללא מיגבלת זמן לסיכון להיתבע, וזאת הן בשל שיקולים ראייתים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור ראיות לאורך זמן, בשל הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כמו גם בשל ההנחה שתובע שנימנע תקופה ארוכה מלהגיש תביעה ויתר ומחל על זכותו – כל זאת בנוסף לאנטרס הצבורי להקדיש את משאבי מערכת המשפט לטפול "בבעיות ההווה" ((ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000); רע"א 901/07 מדינת ישראל, הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, מיום 19.9.10).
...
לא שוכנענו שפיטורי התובעת בחודשי הקיץ במהלך חלק מתקופת העבודה עולה כדי הטעיה או העלמת עובדות.
לטעמנו, גם טענה זו דינה להידחות.
על יסוד האמור והמפורט עד כה, נדחית מחמת התיישנות התביעה בהתייחס לרכיבים הבאים:
שכר עבודה בגין חודשי הקיץ בתקופה שבין השנים 1995 – 2001;
דמי הבראה לשנים 1995 – 2001 ו- 2003;
פיצוי חלף הפקדות לקרן השתלמות בגין התקופה שקדמה לחודש 6/12;
דמי ביגוד לשנים 1995 – 2001;
דמי חגים לשנים 1994 – 2001;
פיצוי בגין הלנת שכר.