איומים, השחתת רכוש והפרעה למנוחה

כך למשל נרשם בפרוטוקול הדיון מיום 15.11.2010, מפי הדיירת גב' מיכל פריימן (בעדות תחת אזהרה): "מזה כמה שנים שאנו סובלים ממעשי בריונות ממש, מזיהום, השחתה של רכוש ומכוניות, קללות, איומים, הרמת יד מזו שאנו מתלוננים עליה, כמובן שכל התלונות שלנו, הוגשו תלונות במישטרה, מישפחות הלכו ובאו, המעשים שלה נמשכו כנגד החדשים והישנים... במשך השנים התלונות שלנו וצווי ההרחקה שהיא הוציאה לנו ואנו הוצאנו לה... נתקלו ביחס מאוד מפקפק, המילה שלו היתה מול המילה שלה... המישטרה ביקשה מאתנו שנתקין מצלמות... המשיבה נתפסה בשעת מעשה צולמה בהשחתת רכוש... אני מדברת על תקופה של לפני שנה-שנה וחצי, אולי שנתיים" (ההדגשות הוספו).

האופציה אמנם הופעלה לאחר שניתן צו למניעת הטרדה מאיימת, ביום 23.11.2010; ואולם גם בתקופת הצוו הוגשו תלונות ע"י דיירי הבנין על הפרעות מנוחה (עדות התובע, פ' ע' 19 ש' 27-24).

...

אין בידי לקבל את תביעת התובעים בכל הקשור לתקופה השניה.

התביעה בראש זה – נדחית.

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל.

מערכת היחסים בין המערער למנוחה תוארה כטעונה ורווית אלימות, ובית המשפט נידרש אף למקרים בהם נהג המערער באלימות קשה ואיומים כלפי המנוחה ובנותיהם.

עוד נטען, כי בהתאם לספר האיבחון הפסיכיאטרי ICD (בנגוד ל- DSM עליו הסתמך בית המשפט), התסמינים המופיעים אצל המערער מעידים באופן מובהק יותר על קיומה של הפרעה מסוג .I.E.Dהוסבר, כי אישיותו האימפולסיבית וההתפרצויות מהן סובל המערער, תואמות את הקריטריונים המרכזיים של ההפרעה; לראיה צויינו מקרים בהם הצית המערער את רכבו והשחית רכוש, בשל התפרצויות זעם ותגובות אימפולסיביות.

...

נוכח האמור באשר למצבו הנפשי של המערער סבורני כי עניינו אינו עונה על תנאי סעיף 300א לחוק, ואין מקום להחלת החריג.

ד"ר ברש ציין בחוות דעתו, כי המערער יודע להבחין בין טוב ורע ובין מותר לאסור, וכי ההפרעה בה הוא לוקה "איננה מפחיתה מכשירותו להימנע מביצוע מעשים". גם מחוות הדעת מטעם המערער עולה מסקנה דומה, לפיה אינו לוקה באשר להבחנה בין מעשה מותר ואסור או בהבנת תוצאות המעשה.

סוף דבר וסיכומו על כן אציע לחברי שלא להיעתר גם לערעור על גזר הדין, ולהותיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם.

על כן, היתנהגותה של המנוחה טרם מותה, אותה תפש המערער כאיום על רכושו, עולה כדי היתגרות אשר הקשתה עליו לשלוט בעצמו במידה ניכרת.

יש לדחות גם את טענת המערער בנוגע למצבו הקוגניטיבי, אשר נידונה בהקשר לסעיף 301ב(ב), הקובע אחריות מופחתת להמתה בנסיבות שלהלן: המעשה נעשה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – (א) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (ב) להמנע מעשיית המעשה לא הוכח כי בשעת מעשה ההמתה המערער היה נתון להשפעתה של פגיעה מוחית מכל סוג, ירידה זמנית בכושר השכלי או אובדן זכרון – כטענת המערער.

...

מכאן שדין טענה זו להידחות.

מטעם זה, מצא בית המשפט המחוזי כי נסיבות המקרה מתאימות גם להרשעה בעבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק המעודכן.

הסיפור, מנקודת מבטו של המבצע, וודאי מנקודת מבטו של הקורבן, מוביל למסקנה כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להרשעה בסעיף 301א(א)(7) לחוק.

בע"פ רפיאלוב הנ"ל נפסק כי "לא כל מערכת יחסים אלימה תצדיק הפחתה בעונש של אדם שהורשע ברצח". באותו מקרה על מנת לבסס את הטענה צירף המערער חוות דעת שלפיה הרדיפה האובססיבית של המנוחה אחרי המנוח והעובדה שהמנוחה הציקה לבנות משפחתו, בשילוב עם כך שהמערער סובל מהפרעה הסתגלותית קשה ומתמשכת ואישיות אנטי-סוציאלית, הקטינו בצורה משמעותית את יכולתו של המערער להמנע מבצוע המעשה.

לגבי דרישת המנוחה מסיון לפנות את הדירה שבה התגוררה, חש הנאשם כיצד המנוחה הרחיקה ממנו את בנותיו בזו אחר זו. כמו כן, לדברי הנאשם, איימה המנוחה לנתק את הנאשם מהאפשרות להשתמש בחשמל ואיימה להוציא נגדו צו הרחקה מהמתחם, מה שהיה גורם לו קושי להפגש עם אימו.

על פי התרשמותי הרגש השלילי והכעס כלפי המנוחה אומנם נבעו ממכלול סיבות, אך במידה רבה מכך שהנאשם מעולם לא השלים עם ההיבט הרכושי של ההסדר שליווה את הליך הגירושין, כשהמוקד הוא הבעלות שקבלה המנוחה על אחד מחלקי המיתחם, שם נולד וגדל הנאשם, כפי שאמר למומחה מטעמו בהקשר זה: "מפה הכל התחיל". ההגנה מיתמקדת בטענה שהמנוחה היתעללה בשתיים מהבנות: סיון ומור.

...

על פני הדברים אנו נמצאים בגדרי שאלת ההרשעה, על כל המשתמע מכך לשאלת נטל ההוכחה ורמת ההוכחה על הנאשם, מצד אחד; אך בסופו של דבר היעד הוא פתח מילוט אפשרי מעונש של מאסר עולם חובה, מצד שני.

סוף דבר, אני מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כמפורט בפתח הכרעת הדין.

מנחם פינקלשטיין, שופט, אב"ד התוצאה: התוצאה היא כאמור בסעיף 225 לחוות דעתה של השופטת ברודי, סג"נ. ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, במעמד הצדדים.

כללי בתביעה שבפני עותרים התובעים לחייב את הנתבע לפצותם בגין ניזקי רכוש (ניקוב צמיגים בכלי רכב, ריסוס כתובות על גדר, דלת כניסה וחלונות), וכן בגין הוצאות שהוציאו (התקנת מצלמות אבטחה, מערכת אזעקה, החזקת כלב), ובנוסף בגין אובדן ימי עבודה וכאב וסבל.

בדיון מיום 5.5.2009 פסק בית המשפט השלום ברמלה (כב' ס' נשיא הש' נ' דסקין): "על סמך הודאת הנאשם בעבודות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, אני קובעת כי ביצע עבירה לפי סעיף 413ה [חבלה במזיד ברכב] ו- 196 [השחתת פני מקרקעין] לחוק העונשין..." (ר' במוצגי 2 הנ"ל).

רק לאחר שהחוקר הציג בפניו סירטון בו הוא נראה מנקב את צמיגי הסוברו (ר' גליון 3 ש' 27-18), הודה הנתבע במעשיו ובמניע להם (גליון 4 ש' 5 עד גליון 5 ש' 3): "אני רוצה לספר לך מה קרה. לפני שנה בערך נהרגה דודה שלי בצומת בית דגן בעקבות זה שנהג שהרג אותה לא ראה אותה כי היא היתה מוסתרת ע"י כלי רכב בזמן שהיא חצתה את הכביש. מאז אני... אצלנו בשכונה הנהג השכן יש לו גם רכב סוברו זה שהראתי לך בתמונות צבע אפור וגם רכב ברלינגו. הנהג באופן מופגן ושיטתי במשך תקופה ארוכה מחנה את הרכב שיש שם מימין של אדום לבן ובצד הסמוך בצד ימין של החומה של הבית שלו באופן שמפריע לכניסה בדיוק בסיבוב. היו שם המון כימעט תאונות ומהוה סכנת חיים גם להולכי רגל שחוצים את הכביש בגלל שנוסעים שם במהירות מופרזת. במיוחד דאגתי לאימי. לא רציתי שמישהו במשפחה שלי ייהרג בתאונת דרכים. בגלל שהיא הולכת שם הרבה מאחר וזה בדרך לדואר. השכנים דיברו איתי ואמרו לי שהחנייה מסכנת את העוברים ושיחנה מעבר לכביש או במקום אחר. אבל השכן ממשיך לחנות שם במופגן ואז אני החלטתי לעשות מעשה, כתבתי לי על החומה של הבית שלו גראפיטי שיחנה בצד השני של הכביש בגלל שהוא מסכן את החיים שלנו. אבל במקביל פניתי למישטרה המקומית ואמרתי להם מספר פעמים אבל לא נעשה דבר ולא נקטו שום פעולה. והשכן המשיך לחנות בצד ימין ולסכן את החיים של החוצים בכביש מידי יום. יום אחד ראיתי כימעט שרכב דרס אדם מבוגר שחצה את הכביש והחלטתי לעשות מעשה ופינצ'רתי לו את הרכב שחנה בצורה מסוכנת על המדרכה וסיכן את העוברי אורח. מעולם לא פינצ'רתי רכבים שחנו בצד הכביש שלא סיכן את ה[חיים] וזהו". בהמשך החקירה, הנתבע אמר: "ש. מה שהראיתי לך בסרט זה היית אתה? ת. כן זה אני. תפסתם וצילמתם אותי. ש. איך ביצעת את הגרפיטי? ת. עם ספריי. ש. מה קשור לזה שהבית ניבנה בשבת?... ת. בגלל שהוא עבד בשבת והוא לא נתן לי מנוחה, בגלל זה רשמתי את זה" (גליון 5 ש' 28-21).

לפי הנטען, הנתבע "עבר במישטרה שבעה מדורי גיהנום כאשר מעדותו המצמררת עולה כי השוטרים רומזים לו שיודה, מאיימים עליו, לא מאפשרים לו להיתקשר לאימו הקשישה הממתינה לו בבית לקיחתה לקופת החולים, לא מסבירים לו את זכויותיו, בין היתר זכותו להיוועץ עם עו"ד" (ס' 15 לסיכומיו).

...

התביעה בראש זה – נדחית.

התביעה בראשים אלה – נדחית.

התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל.