איומים והטרדה כלפי גרושתו

כתבי האישום שהוגשו כנגד המערער ותשובת המערער להם כאמור, כנגד המערער אשר בתקופה הרלוואנטית לכתבי האישום, שירת כשוטר ביחידה המרכזית של משטרת ישראל, הוגשו שני כתבי אישום, המייחסים לו ביצוע שורה של עבירות איומים והטרדה כלפי גרושתו, הגב' נ' ו' (להלן: "המתלוננת").

...

אשר לטענת ב"כ המערער, לפיה יש לפסול את הראיות החפציות שהוגשו על ידי המשיבה, מחמת זיהומן על ידי המתלוננת, בכך שהיא מסרה רק חלק מהראיות שהיו בידיה והסתירה במודע חלק אחר, קבע בית משפט קמא, כי דין טענה זו להידחות.

אנו מורים להותיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה, ככל שהדבר נוגע לקביעה כי הנאשם/המערער ביצע את העבירות כמפורט בהכרעת הדין.

אנו מורים לבטל הרשעתו של המערער בעבירות שנקבע כי ביצע.

חלף כך, אנו גוזרים על המערער 160 לבצע שעות של"צ. עוד אנו מורים להאריך את תקופת צו המבחן שהוטל על המערער לתקופה של 24 חודשים, בהם ימשיך המערער את ההליך הטיפולי במסגרת המרכז למניעת אלימות במשפחה.

הנאשם ריצה בעברו שני עונשי מאסר בפועל (לתקופות של 6 ו-7 חודשים) בגין עבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק שהופנו כלפי גרושתו (שאינה המתלוננת בכתב האישום הנוכחי).

...

ובאותו עניין – אין בידי לקבל את עתירת ההגנה לדחות את הדיון בתיק זה עד לבירור מצבו המשפטי של הנאשם בתיק החדש.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 11 חודשי מאסר בפועל בניכוי הימים בהם היה נתון במעצר בין התאריכים 30.8.2019-1.9.2021.

אדרבא: המבקש היה בעל עבר פלילי רלוואנטי בעבירות איומים והטרדה, ולא סתם איומים והטרדה – אלא כלפי אותה הגרושה ממש שנזכרה בדברים המאיימים לכאורה שאמר למתנדב ער"ן, כאמור בכתב האישום.

בנוסף, נגד המבקש היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כתוצאה ממעשיו כלפי גרושתו.

...

סעיף 80 (א) לחוק העונשין קובע כך: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שייראה לבית המשפט...". בית המשפט העליון התייחס במסגרת ע"פ 853/19 מור נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.11.2019) לעילות המצוטטות לעיל, כך[footnoteRef:1]: [1: כל הדגשה בכל ציטוט בהחלטה זו – היא שלי, ש.ב.] "העילה הראשונה: 'אין יסוד להאשמה' – במסגרת העילה הראשונה נקבע כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה בפני התביעה הקימה 'סיכוי סביר להרשעה', כלומר האם 'תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום' (ראו: עניין כהן, בפסקה 12).

רק לאחר בירור הדברים לעומק, במהלך ניהול ההוכחות, ניתן היה לקבוע ממצאים עובדתיים, אשר לאורם עלתה המסקנה כי לא הוכח כדבעי קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האיומים אצל המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בית המשפט היתייחס גם לשאלת הבאתו של העורר לבית המשפט רק למחרת יום מעצרו, בציינו כי המישטרה אינה יכולה להערך להבאת כל עצור בפני שופט, מיד לכשהוא מבקש לעשות כן. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, וביני לביני הוגש נגדו כתב אישום, לבית משפט השלום, המייחס לו עבירות של איומים והטרדה כלפי גרושתו, ועבירות של היזק בזדון ותקיפת שוטר.

...

בית משפט השלום לא נעתר לבקשה זו, והורה לשחרר את העורר, בתנאי יחיד שלא יצור קשר עם המתלוננת ועם אנשי המשטרה.

התוצאה היא, שאין מנוס מלדחות את הערר לעת הזו.

כתבי האישום: במסגרת ההליך שלפני נדונו במאוחד שני כתבי אישום שהוגשו נגד הנאשם, שעיקר עניינם עבירות איומים והטרדה כלפי גרושתו, הגב' ל.ב. (להלן: "המתלוננת").

...

בסופו של דבר מצאתי, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, קיימות ראיות מספיקות המצדיקות הרשעתו של הנאשם במיוחס לו, על אף הקשיים האמורים.

לכל האמור לעיל יש להוסיף את הסתירות שהתגלו בגרסת הנאשם בנוגע לאופן שבו נגרמו לשוטר החבלות בזרוע ובאצבעות יד שמאל.

התוצאה היא כי על אף הקשיים הנובעים מחוסר יכולתו של השוטר לשחזר כיום את האירועים, הרי שהראיות שהובאו לפני מוכיחות בעליל את אחריותו של הנאשם ואני מרשיע אותו בכל המיוחס לו גם באישום זה. סופם של דברים, אני מרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בשני כתבי האישום.