אי תשלום תמורה עבור אספקת סחורה לבית עסק

למרות ששוויין הכולל של הסחורות שסופקו בחודשים פברואר - מאי 2013 (לטענת התובעת) עמד על 305,870 ₪, ולמרות שבסעיף 19 לכתב התביעה הודגש כי לאחר התשלום האמור בסך 200,000 ₪ לא שילמה דגי הקיבוצים לתובעת סכומים כלשהם, נכתב בסעיף 21 לכתב התביעה כי דגי הקיבוצים נותרו חייבים לתובעת סך 301,390 ₪ בלבד (אשר בצרוף הפרישי הצמדה למדד וריבית הגיע לסכום התביעה).

המסגרת הנורמאטיבית של המחלוקות בין הצדדים ענייננו בתביעה של התובעת מהמזמינה, הידועה כבית העסק דגי הקיבוצים, לתשלום עבור סחורה שסופקה לה בחודשים פברואר - מאי 2013.

הנתבעים לא חלקו על קיומו של הסכם ארוך טווח בין התובעת לדגי הספקים, במסגרתו סיפקה התובעת דגי מאכל לבית העסק דגי הקיבוצים, ואילו הבעלים של דגי הקיבוצים שילמו לתובעת את התמורה, כאשר המחיר היה פונקציה של משקל הסחורה שסופקה ומחיר מוסכם לכל ק"ג של דגי מאכל.

...

התוצאה משהוכח כי ביום 1.1.2013 הפך הנתבע מס' 3 לבעלים הבלעדי של העסק וכי ביום 30.5.2013 הוא נותר חייב לתובעת סך 146,310 ₪, הנני מקבל בחלקה את התביעה נגדו.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע מס' 3 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 146,310 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 30.5.2013 ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 8.12.2014, ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו-כן הנני דוחה את התביעה נגד נתבעות מס' 2-1, ומחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהן שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מבוא ותמצית טענות הצדדים לפני תביעת התובעת לתשלום סך של 30,376 ₪ בגין מוצרים שסופקו לנתבעת ולא שולמה עבורם התמורה בסך 27,438 ₪ וכן בגין שיק שנימסר על חשבון הסחורה וחולל בשל ביטולו בסך 2,938 ₪.

כאמור, הנתבעת הודתה ברכישת הסחורה מהתובעת (סעיף 11 לתצהיר העדות הראשית של דותן), אך טענה כי אין היא חבה בתשלום התמורה בגינה, הואיל ולשיטתה מדובר בעיסקה בדרך של קונסיגנציה.

אולם מר ברבי הכחיש כי מדובר בחלק מן הסחורה שסופקה לנתבעת על ידי התובעת והנתבעת לא הוכיחה אחרת, מה גם שלטענת הנתבעת מדובר על 3,906 פריטים (סעיף 30 לתצהיר מר אברהם אביגדור) ואין כל וודאות כי גם אם היה מצבם של פריטים ספורים שהוצגו לעד באולם בית המשפט שפיר הדבר מלמד על מצב רובם המוחלט שלא הוצג לו. נוסף לכך, גם אם מצבם הפיזי של הפריטים תקין עדיין אין בכך כדי לשלול את טענת מר מנחם ברבי כי מדובר בפריטים אופנתיים – אביזרים לשיער – אשר היכולת למכור אותם בשוק מושפעת מאופנות משתנות ובחלוף זמן רב מאז הפצתם המקורית לא ניתן למכרם, או למצער מדובר במוצר שקשה יהיה לשווקו, מעבר למאמץ סביר הנידרש על פי סעיף 14(א).

...

לאור האמור אני מורה על הפעלתם מחדש של הליכי ההוצאה לפועל בתיק מס' 518642-01-16 בגין סכום החוב הנקוב בו, בניכוי הסכום של 2,938 ₪ מיום פרעונו בפועל, אם טרם הופחת סכום זה מיתרת החוב בתיק, ובניכוי סך של 1,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.7.15.

תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי – "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון." סבורני כי המנעותה האמורה של התובעת מתגובה להצעת הנתבעת מהווה חלק מן הדרך בה ניהלה את הדיון ויש לקחתה בחשבון בפסיקת ההוצאות.

לאור כל האמור לעיל, בשים לב לתוצאה, לסכום הסעד ולאופן ניהול ההליך תשא הנתבעת גם באגרות בית המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.

מנהל התובעת יצר קשר מידי עם הנתבע, שהבהיר כי אכן החנות סגורה אך הוא ישלם את חובותיו באופן אישי ולצורך כך אף ימכור את ביתו.

נטען, כי הנתבע פעל להברחת כל רכושה של הנתבעת, מבלי לשלם תמורה עבור הסחורה שסופקה לה על ידי התובעת.

בהתאם לתוספת ג' (קמעונאים) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ג – 1973, בשילוב עם תקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ו - 1976, קמעונאי שעסקו הוא חנות תכשיטים ומחזור עסקו אינו עולה על 3,800,000 ₪ חייב לנהל מערכת חשבונות שתכלול לפחות ספר תקבולים ותשלומים, ספר כניסת טובין, סרט קופה רושמת, חשבוניות, סימול המאפשר זהוי מכירה/תקבולים בהקפה, רשימת יתרות של לקוחות וספקים לסוף שנת המס, רשימת מלאי לסוף שנת המס ותיק תעוד חוץ.

...

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה נגד הנתבע, מורה על הרמת מסך ההתאגדות בינו ובין החברה וקובע כי עליו לשאת בחוב החברה כלפי התובעת.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 999,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2016 ועד למועד התשלום בפועל (אבהיר, כי יש בסכום התביעה כדי לכסות גם את הפרשי הצמדה והריבית שזקפתי לחובת הנתבע ממועד המוקדם להגשת התביעה).

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את אגרת התביעה וכן, שכר טרחת עורך דין בסך של 55,000 ₪.

את בקשתן מבססות המבקשות על מכתב: "דרישה לתשלום חוב והתראה לפניי תביעה" שנשלח ביום 26.4.21 מאת משרד המשיב למבקשת 2, שם צוין כי זה נשלח בשם הנתבעת בגין אי תשלום תמורה בעבור סחורה שסופקה על ידי הנתבעת למבקשת 2 (להלן: "מכתב הדרישה").

התנאים להכרה באותו ייצוג בידי עו"ד הם, בין היתר, להראות כי עוה"ד פועל באותה העת כעורך דינו של הנמען לצורך העניין הספציפי נשוא התביעה, גם אם עוה"ד לא הוסמך מפורשות לייצג את הנמען בהליך שניפתח בבית המשפט, ויודגש כי לא ניתן להניח שעוה"ד המייצג בעיניין כלשהוא מהוה כתובת להמצאה בעיניין אחר; ללא הרשאה פורמאלית, אין עורך דין מוסמך לפעול בשמו של לקוח וכי שאלת קיומה של הסמיכה כזאת היא שאלה שבעובדה הטעונה הוכחה, וכך גם לא ניתן להניח שעורך דין שטיפל עבור הלקוח בעיניין נשוא ההליך בשלב שבו טרם ניפתח ההליך בבית המשפט (למשל כשעוה"ד הגיב למכתב המאיים בתביעה עתידית), הוסמך להיות כתובת להמצאה למסמכים לאחר שניפתח ההליך.

המבחן השני הוא מבחן אותו העסק, לגביו נקבע כי הנו משני בחשיבותו למבחן אינטנסיביות הקשר.

...

סבורני כי המבקשות לא עמדו בנטל.

לסיכום יצוין, כי בקשת המבקשות ואף תשובתן לתגובה, עסקה רובה ככולה בציטוטי פסיקה וסקירת הלכות הנוגעות לתקנות העומדות בבסיס בקשתן, וזאת מבלי שהונח המסד העובדתי והראייתי הנדרש בבקשות כגון דא. דומה כי המבקשות ביקשו לבסס הבקשה כולה על מכתב הדרישה הא ותו לו, ואולם בכך כפי שפורט על ידי בהרחבה, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה אין די. על מנת שלא יצא הדף חסר, אוסיף לציין כי הפסיקה שצוטטה בכתב התשובה שהוגש מטעם המבקשות , לפיה ביקשו המבקשות לטעון כי הנטל להוכיח כי עו"ד אינו מייצג את הלקוח בהליך נשוא התביעה מוטל על עורך הדין, ניתנה בנסיבות שונות שאינן נסיבות המקרה דנן , בהן הוכח כי עורך הדין מייצג את הלקוח בהליכים אחרים כאשר עורך הדין ביקש לטעון להגבלת ייפוי הכח שנתן בידו הלקוח.

סוף דבר; אשר על כן, ומשאין המבקשות הצליחו לעמוד ברף ההוכחה המוטל עליהם לפי דרישות הדין המאפשר הכרה בהמצאה מכח תקנות 163(א) ו-163(ג) לתקנות – דין הבקשה להידחות.

אשר לצ'קים שמסר, סיפר העד כי: "בסמוך לפרעון הצ'ק הראשון, מספר ימים אחרי, קבלתי טלפון מאיש או מבית"ר עילית או מבית שמש, אני כבר לא זוכר את הפרטים במדויק. שקבל את הצ'קים, בעצם פרע את הצ'קים עבור האיש. והוא דרש ממני לשלם את הכסף. אני אמרתי לו שאין בכוונתי לשלם, לא קבלתי תמורה. לא שירות, לא שום דבר בגין הכסף. ואם יש לו טענות שיפנה לאליאב. קבלתי קצת איומים שיבואו ויבואו חבר'ה יגבו ממני. בסדר. אמרתי להם שיבואו ובזה זה ניגמר" (שם, שורות 12-8).

מתוה זה היתנהל עבור מספר אירועים "בודדים, שלוש, ארבע, לא זוכר" (שם, שורה 18) ואולם בהמשך: "הוא (הנאשם – א.ר.) לא שילם את כל הסכום שהיינו אמורים לקבל עבור כמה האירועים האלו והיה שלב של הארוע האחרון שבאנו ורצינו לתת לו אוכל והוא לא הביא את הצ'קים שהוא התחייב של הלקוחות אז הפסקנו שוב פעם לספק את האוכל" (שם, שורות 21-19).

המשיבה מצידה המשיכה לספק סחורות לעסק.

במצב דברים זה חבים השניים חבות אישית לניזקי המשיבה, עקב אי תשלום התמורה עבור הסחורות" ((ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ; כב' הנשיא אהרן ברק).

...

ומכאן, המסקנה המתבקשת: בכל הקשור ליציבותה הפיננסית של העמותה, התהווה פער בלתי סביר בין מה שידע הנאשם אודות מצבה הרעוע, לבין הרושם שנטע בלקוחותיו.

על רקע האמור לעיל, אין להוציא מכלל אפשרות כשלים מצד הנאשם גם במישור זה, וככל שמעד עוד, ייהנה הנאשם ממחדליה אלה של המאשימה.

סוף דבר, מורשע בזה הנאשם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק (עבירות רבות); בשלוש עבירות של הוצאת צ'ק ללא כיסוי, עבירה לפי סעיף 432 לחוק; ויזוכה מארועים 6, 23, 28, 37, על פי מספרם בפרק העובדות של כתב האישום.