אי תשלום דמי חכירה במקרקעין

באשר לטענת הנתבעת לפטור מדמי חכירה עקב תמ"א 22 (שינוי יעוד הקרקע ליעור), טוענת התובעת כי מדובר בתכנית סטאטוטורית הדנה בנושאים תיכנוניים ואינה דנה בחיובי דמי חכירה ולכן אין לה רלבאנטיות לחובת תשלום דמי החכירה.

דיון והכרעה טענות הצדדים בדבר אי הארכת חוזה החכירה ו/או ביטולו, לרבות המחלוקת בשאלת הפרת ההסכם אשר הביאה לביטול חוזה החכירה, אינן בסמכותו של בית משפט זה ואינן רלבאנטיות להכרעה בתובענה הכספית שעניינה אי תשלום דמי חכירה.

...

משלא הוכח מהו חוזה החכירה הרלבנטי ומהם תנאיו, נשמטת הקרקע כולה תחת טענות התובעת ודין התביעה להידחות.

מדובר בטענה שנטענה בעלמא, לא פורטה ולא בוססה, וממילא אין מקומה בהליך זה. סוף דבר הנתבעת לא הוכיחה כי יש לתמ"א 22 רלבנטיות לחיוב החוזי בדמי חכירה וכי היא פוטרת אותה מחובת תשלום דמי חכירה.

אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 140,828.92 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לטענתה, זכותם של התובעת ובן זוגה במקרקעין, ככל שקיימת נולדה בשנת 1977 עת נחתם עימם הסכם בנוגע למגרש בשטח 800 מ"ר או לכל המאוחר בשנת 1978, עת סירבה הנתבעת לחתום על הסכם החכירה העונתי עקב אי תשלום דמי חכירה.

...

על רקע האמור ולבקשת התובעת יזמה המועצה המקומית ראש פינה את התוכנית לשם שינוי ייעוד הקרקע למגורים ומסחר, ובכך לסלול את הדרך בפני התובעת ובתה להגיש את בקשתם מחדש.

נוכח האמור, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התובענה.

בליבת העירעור שלפנינו ניצבת השאלה אם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) רשאית להתנות את העברת זכויות החכירה בנכס מקרקעין שבבעלותה, בפרעון חוב דמי חכירה שלא שולם על ידי בעלת זכויות החכירה הנוכחית, חברת מפעלי נייר ירושלים ונאמן (2000) בע"מ (להלן: מפעלי נייר).

...

המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חבריי כי יש לקבל את הערעור במובן זה שנקבע כי רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) רשאית להתנות במקרה זה את חתימתה על שטרי העברת זכות החכירה בכך שיובטח קיום תנאי החכירה, ובכלל זה שישולמו לה חובות העבר בגין דמי חכירה שלא נפרעו ודמי הסכמה.

כן אני מסכים לביטול חיוב המערערת בהוצאות שהושתו עליה בבית המשפט המחוזי הנכבד, ובצד ההחזר המגיע לה בעקבות זאת – אני שותף לדעה שיש להטיל על המשיבה חיוב לשאת בהוצאות המערערת בהליך שלפנינו בסכום של 25,000 ש"ח. חברי נחלקו עם זאת בהנמקה לגבי המסקנה ואני סבור שניתן להצדיק את התוצאה, תוך השארת מרבית הסוגיות המורכבות שעלו בוויכוח שנפל בין חבריי – בצריך עיון.

את הויכוחים המשפטיים שבתווך (שאינם נדרשים בהכרח למסקנה שאליה הגענו) – ניתן להשאיר לפיכך לעת מצוא בעתיד, כאשר הדבר יחייב הכרעה ישירה ביחס לתוצאה.

ביום 1.5.1981 חכרו הנתבעים מאת התובעת את נכס המקרקעין הידוע כגוש 6043 חלקה 1752 מרחוב האחווה 7 חולון (להלן – הנכס).

אוסיף ואומר כי באיזון האינטרסים בין הצדדים, הגם שמדובר ברשות אל מול הפרט, קבלת טענת הנתבעים כי יש למחול להם על החוב, תביא למעשה להתעשרותם על חשבון כלל הציבור, שכן אין אפשרות להיתעלם מהעובדה כי על אף היתחייבותם החוזית, הם בחרו ביודעין שלא לשלם את דמי החכירה.

...

אשר על כן ולאור מכלול הנסיבות שהתבררו בפניי אני סבורה כי האינטרס הציבורי המיוצג במקרה זה על ידי התובעת, גובר על אינטרס הנתבעים, ועל אף חלוף הזמן, עמדת לתובעת זכות התביעה.

לפיכך, בהיעדר ראיה לסתור את תדפיס פירוט החוב שהגישה התובעת ונוכח עיתוי העלאת הטענה המהווה הרחבת חזית אסורה, טענות הנתבעים לגבי גובה החוב נדחות.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 66,847 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪.

להשלמת התמונה, ביום 11.9.2019 הודיע ב"כ הנתבעת 1 לב"כ התובע על דחיית הטענות בעיניין זכאותו של התובע לשלם דמי חכירה מהוונים לפי שומת שווי המקרקעין משנת 2008 וככל שלא ישלם את השובר שנשלח אליו העסקה החדשה, ככל שתבוצע, תערך על בסיס שומה עדכנית נכון למועד עריכת העסקה.

...

התובע טען שאין מקום להיעתר לבקשתה של הנתבעת 1 מהטעמים שפירט בתגובתו, ובכלל זה נטען, בעיקרי הדברים, שלא ניתן להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות לאחר פרק זמן של כשנה ממועד פתיחת ההליך בשים לב לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ס-2018; הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; הקצאת המגרש לתובע היא בבחינת מעשה מוגמר ומה שמונע את השלמתה זה תשלום השובר על ידי התובע; אין מקום להכריע בסוגית הסמכות העניינית על פי תשלום השובר; היעתרות לבקשה זו תגרום לנתבעת 2 להגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 1; השאלה שבמחלוקת היא גובה הפיצוי ולא הקצאת הקרקע; הטענה בעניין העדר סמכות עניינית הועלתה על ידי הנתבעת 1 בחוסר תום לב. התובע לא התייחס בתגובתו לטענת ההתיישנות.

לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות.

מהמקובץ לעיל עולה שתקופת ההתיישנות הסתיימה, לכל המאוחר, בסוף יולי 2018 ומכיוון שהתביעה הוגשה ביום 16.2.2020 דינה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית בשל התיישנות עילת התביעה, בכפוף לסייג שצוין לעיל.