לשיטת היועמ"ש, האגרה נועד להבטחת כסוי תקציבי של עלויות ההיתדיינות, ועל כן, על ציבור עורכי הדין (המשלמים דמי חבר ללשכה) – ולא על הציבור בכללותו - לשאת בתשלום אגרה זו. לעמדת היועמ"ש, לא נגבתה עד היום אגרה בגין בקשות למינוי ממונה מחמת טעות מתמשכת ואין בטעות זו כדי להעניק לועד פטור מן התשלום מכאן ואילך, קל וחומר כאשר לא חל כל השתק שכן הועד לא הסתמך על אי-התשלום.
המשך הנצחת הטעות, באמצעות מתן האפשרות לועד שלא לשלם אגרה אף מרגע בו התגלתה גביית החסר – וזאת מבלי שתקנות האגרות תוקנו באופן המאפשר להכליל במסגרת הפטורים המנויים בהן גם בקשות לפי סעיף 89א לחוק - אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ויש בו כדי ליצור פטור מתשלום אגרה מקום בו הנהלת בתי המשפט איננה הגורם המוסמך לקביעתו של פטור מעיין זה. אין כל ספק כי העידר דרישת האגרה, במשך שנים לא מעטות, מהוה מחדל מצד הנהלת בתי המשפט, ואולם, בסופו של יום מדובר במחדל ממנו נהנה הועד.
...
יחד עם זאת, ולאור מהותן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפתוח בקשות למינוי ממונה אשר מוגשות על ידי הוועד כבקשות לפי פרט 19 לתוספת לתקנות האגרות, כאשר על שיעור האגרה להיקבע בהתאם.
סוף דבר
אשר על כן, הבקשה מתקבלת בחלקה, ביחס לסעד החלופי בלבד, ובהתאם הנני קובע בזאת כי בקשות למינוי ממונה המוגשות על ידי המבקש לפי סעיף 89א לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 מהוות בקשות שאינן פטורות מאגרה לפי פרט 19 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007, כאשר סכום האגרה בגינן יגבה בהתאם לקבוע בפרט זה.
נוכח האמור בסיפא סעיף 15 לעיל, מוזמנת המבקשת לשקול עמדתה באשר לנקיטת יוזמה לתיקון חקיקתי בהתאם.
המזכירות מתבקשת להמציא עותק החלטתי זו לב"כ הצדדים.
