באשר ליסוד האובייקטיבי של השהוי, ציין בית המשפט כי אי-תשלום מיסי ארנונה במועד פוגע בקופה הציבורית, בהסתמכות הרשות המקומית ובודאות התקציבית שלה, וכן מגדיל את הנטל על כלל התושבים של אותה רשות מקומית.
אם לא די בכך, הרי שגם לאחר שהוברר למערער, לכל המאוחר בשנת 2009, וככל הנראה הרבה לפני כן, כי בגין אי תשלום הארנונה לאורך השנים הצטבר חוב עצום, לא טרח (בשונה משותפו מר ברוכים) להסדיר חוב זה, וגם לא הזדרז לנקוט בהליכים משפטיים על מנת לבטלו, ולמצער להפחיתו.
...
דיון והכרעה
דין הערעור להידחות.
תחילה נקטה המשיבה נגד המערער הליכי גבייה משפטיים, ואולם לאור עזיבתו את הארץ, הגיעה בשעתה למסקנה כי עלותם עולה על תועלתם, וחדלה מהם; החל משנת 2005, עת הורחב מסלול הגבייה המנהלית לגביית חובות ארנונה, חידשה המשיבה את מאמצי הגבייה, הפעם במסלול זה, ועשתה כן באופן עקבי, תוך שימוש במגוון סמכויות העומדות לרשותה (עיקול מיטלטלין, רישום הערה על החנות מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים, רישום הערה על דירת המגורים מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים).
סוף דבר – הערעור נדחה.
