אי שפיות הדעת במשפט הפלילי

מדובר במצב דברים שבו הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם היה בלתי שפוי בעת המעשה וכי הוא לא כשיר לעמוד לדין, ובנוסף לכך מתקיימים כל התנאים הבאים: (א) התביעה אינה חולקת על חוות הדעת הפסיכיאטרית; (ב) הסנגור הצהיר כי בחן היטב את חומר הראיות, את האנטרס של הנאשם ואת נפקויות הזיכוי, וכי הנאשם ביצע את מעשה העבירה; (ג) בית המשפט, לאחר עיון בתיק החקירה, הגיע למסקנה כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה; (ד) בית המשפט קבע בפסק הדין המזכה כי הנאשם ביצע את העבירה.

ואולם, הלכה למעשה, תפקידו של סעיף 303 דומה לסעיפי העונש המופחת או האחריות המופחתת, דהיינו לקבוע "דרגת ביניים שלישית, בין ה"שפוי" אשר נושא באחריות פלילית מלאה למעשיו, לבין זה הסובל מאי שפיות הדעת, הפטור לחלוטין מכל אחריות פלילית; הכוונה היא לנאשמים הלוקים בנפשם, אשר אחריותם הפלילית מצטמצמת אך אינה נשללת כליל" (אורי שהם ולי-אור שיחרור "ענישה מופחתת או אחריות מופחתת בעבירות רצח" ספר מנחם פינקלשטיין – משפט, בטחון וספר 443, 448 (2020)).

...

ויובהר, בסופו של דבר לא בוטל אומנם סעיף 303 (כשם שבאנגליה לא בוטל ה-Infanticide Act), ואולם אין בכך כדי ללמד, לדידי, על היות הרציונל שבצד עבירה זו שונה מזה שבצד ההוראות לעניין אחריות מופחתת (ראו מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה [2019] לאור עקרונות היסוד של המשפט, ומחקר היסטורי והשוואתי 170-168, 355-354 (2020)).

לאור זאת, כשם שנאשם איננו יכול לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות והסדרי הענישה/האחריות המופחתת, כך גם אין לאפשר לנאשמת לטעון לתחולתם במצטבר (להבדיל מתחולה לחלופין) של סייג אי השפיות ושל סעיף 303 לחוק העונשין.

הוחלט בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, שאליו הצטרף השופט ע' גרוסקופף כי הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמערערת תזוכה מעבירת רצח, וזאת חלף פסק הדין המורה על הפסקת ההליכים נגדה בגין עבירה זו. זאת בניגוד לחוות דעתו של השופט ד' מינץ, שסבר כי יש לקבל את הערעור באופן של זיכוי המערערת מעבירה של המתת תינוק.

בהתאם, פסיקת בית משפט זה עסקה רבות במשמעות המשפטית למונח זה, בעיקר בהקשר של העדר אחריות פלילית מחמת אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, אך הדיון בסוגיה זו נכון גם לענייננו.

הן זכוי הנאשם מחמת אי שפיות הדעת (ראו: עניין וחנון), והן הפסקת הליכים מחמת העדר כשירות לעמוד לדין (ראו: רע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל (15.5.2017) (להלן: עניין אשקר)) – שמים פסוק להליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם.

...

המקובץ לעיל מעלה כי אין כל טעם סביר לקביעת רף הוכחה שונה ומכביד יותר ביחס לטענת היעדר כשירות דיונית לעומת טענת אי כשירות מהותית והבחנה כזו תהא בלתי הוגנת.

אשר על כן, ומהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט הנדל ולקבוע כי רף ההוכחה הדרוש לעניין סעיף 170 לחסד"פ הוא של הקמת ספק סביר.

אשר על כן, הוחלט בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט ג' קרא, ובניגוד לחוות דעתה של השופטת י' וילנר, כי דין הערעור להתקבל, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט היתייחס גם לשאלת הכוונה הנדרשת בסעיף, התאמתה למשפט הפלילי, והאם קיימת הגנה לחולה נפש בדיני הנזיקין, ובסופו של דבר ובדעת רוב חויב התוקף בתשלום פיצויים, כשכבוד השופט עמית קבע (בדעת יחיד) שאין לפטור חולה נפש אפילו אם מתברר שנשללה ממנו הרצייה עקב מחלת הנפש.

ציין כי בעיניינו של כרמי- הוא "חזה כי דבר עתיד ליפול כתוצאה ממעשיו- אותו דבר שאכן קרה- ובזאת רצה באותו רגע". בדעת רוב הוחלט לדחות העירעור תוך קביעה כי הגנת אי שפיות הדעת, ככלל, איננה מהוה הגנה בנזיקין, למעט במקרה בו נשללת הבחירה החופשית מן הנתבע עקב העדר שליטה על תנועות גופו וזאת בין אם מקורה במחלת נפש, במחלת גוף או בכפיה גופנית על ידי אחר (רע"א 1272/05 גד כרמי נ' **** סבג, (2.12.2007)).

...

נותר עם נכויות רפואיות ותפקודיות משמעותיות במספר תחומים, כפי שפורט בהרחבה בפס"ד. נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכויות שנותרו בתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 300,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1.

התביעה נדחית כנגד הנתבעות 2-3 והתובע יישא בהוצאותיהן, בנסיבות העניין, בסך כולל של 12,000 ₪.

הגם שבהכרעת הדין נקבע שלא מיתקיים סייג אי שפיות בעיניינו, קבע בית המשפט המחוזי שיש במצבו הנפשי ובקרבתו לסייג האחריות הפלילית כדי להביא להקלה במיתחם העונש ונקבע מיתחם עונש שנע בין 8 ל-12 שנות מאסר.

) (9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1; בע"פ 1865/14 פלוני נ' מדינת ישראל (4.1.16) קבע בית המשפט העליון שההתחשבות במצבו הנפשי של המערער כשיקול רלוואנטי בענישה, באה לידי ביטוי בחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: "תיקון מס' 113") (שעניינו הבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה) בסעיף 40ט: "...המחוקק הכיר איפוא במצב בו הנאשם נמצא אחראי למעשיו, אך יכולתו להבין או להמנע מהמעשה נפגמה במידת-מה, או שהוא קרוב לסייג לאחריות פלילית, ויש בכך כדי להפחית את מידת האשם המוסרי של הנאשם:

...

לסיכום: בהתחשב בכל הנסיבות והשיקולים ופסיקת בתי המשפט קובעים אנו כי מתחם העונש נע בין 13 ל-17 שנות מאסר.

בהתחשב בכל השיקולים, תוך מתן משקל גבוה לנסיבותיו המורכבות של הנאשם, החלטנו למקם את עונשו בחלק התחתון של המתחם.

לפיכך, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 13 שנות מאסר החל מיום המעצר: 18.3.20.

ראו דברי כב' הנשיאה חיות בדנ"פ 5196/19 דהאן נ' מדינת ישראל (30.12.2019): "בית משפט זה פסק לא אחת כי השאלה האם יש לפטור אדם מאחריות פלילית בשל תחולת הסייג של אי שפיות הדעת היא שאלה משפטית אשר ההכרעה בה נתונה לבית המשפט וחוות הדעת הפסיכיאטרית המוגשת בעיניין זה מהוה רק חלק אחד מן הפסיפס הראייתי הרלוואנטי שעל בסיסו מכריע בית המשפט באותה שאלה" (שם, בפיסקה 14 להחלטה).

...

וראו דברי כב' הנשיאה נאור ז"ל בע"פ 6385/11 בניטה נ' מדינת ישראל (3.12.2012) לפיהם: "סנגורה של המערערת, עורך הדין פרופסור קנת מן, טען, וחזר וטען, כי העובדה ששני מומחים בעלי שם הגיעו לכלל מסקנה כי חל על המערערת סייג אי השפיות יש בה כשלעצמה כדי לעורר למצער ספק סביר בשאלת תחולת הסייג האמור.

משמעותן של הקביעות דלעיל היא כי נדחית טענתו של הנאשם להיעדר אחריות פלילית ויש לקבוע כי בעת ביצוע מעשי העבירה היה הנאשם מצוי במצב של "קרבה לסייג לאחריות פלילית", כמשמעו בסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, והסייג הוא סייג אי-שפיות הדעת.

נוכח הניתוח דלעיל, הנאשם מורשע גם בעבירות אלו, תוך קביעה לפיה הנאשם קרוב לסייג "אי-שפיות הדעת". התוצאה מהטעמים שפורטו לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות: המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.