אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית: רשלנות בנהיגה

לטענת המשיבה, המבקש הודה שהתפרץ לנתיב בו נסעה וציין כי עשה זאת שכן חשש מהתנגשות ברכב אשר נסע לפניו אשר בלם בפתאומיות, ועל כן סטה מנתיב נסיעתו.

המבקש בלם בעקבותיו וכתוצאה מכך הרכב בו נסעה המשיבה פגע בו מאחור, בשל אי שמירת מרחק ובשל כך שהמשיבה נהגה במהירות.

נראה כי בהינתן טענות הצדדים, היה על בית המשפט לבחון את השאלה, האם, גם בהנחה שמתקבלת גרסת המשיבים באשר לאופן קרות התאונה, קיימת רשלנות תורמת של המשיבה והאם כפועל יוצא מכך, אין מקום לחלוקת אחריות מסוימת.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בכתבי הטענות, בבקשת רשות הערעור, בצילומים שצורפו לבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וכי יש מקום לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט ולהשיב את הדיון בתיק לבית המשפט קמא.

בהערת אגב יוער, וזאת ביחס לטענות המשיבים כי המבקשים לא קיימו את פסק הדין, כי בית המשפט קמא נעתר לבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ארעי של 30 יום והמועד טרם חלף.

לשיטתו נהג הרכב הראשון, התרשל כי לא שמר מרחק מהרכב הראשון ובלם בפתאומיות בעצמו, וכי לטענתו נטל על עצמו אחריות (סעיף 29 ו-34) .

הנתבע 3 הצהיר שהיה "ואן" לפני הרכב הראשון בשיירה ושבלם בפתאומיות וכי מיד באתר על כך דובר, אך חרף תאור ה"פתאומיות" הזה הגיב הנהג ראשון בזהירות ומיומנות והקפיד על מצוות התקנות וכללי הזהירות כשנהג במהירות סבירה, תוך שמירת מרחק מתאים מהרכב שלפניו, ובאופן שאפשר לו לשלוט היטב ברכב, להאט ולבלום בלא לפגוע ברכב שעצר לפניו.

...

לחלופין ביקש להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪ ולהורות על חלוקה בין הנתבעים (עמוד 44 ש 20-22) ההכרעה: לאחר ששמעתי את העדים, והתרשמתי מהם במישרין, ולאחר שבחנתי בזהירות את הגרסאות והתרשמתי ממכלול הראיות, שוכנעתי שהרכב הראשון נפגע כי הרכב השני נהדף אליו ע"י הרכב השלישי וכי האשם רובץ במלואו, ובבירור, על הנהג ברכב השלישי.

הנני דוחה גרסתו של הנתבע 3 בתצהירו שלפיה הייתה פגיעה קלה.

דין הטענה בדבר היות הנהג ראשון תחת השפעת סמים להידחות.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת כלפי נהג הרכב השלישי, שהוא הנתבע 3, אך נדחית כלפי נהג הרכב השני והמבטחת שלו שהם הנתבעים 1 ו-2.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.1.20 נהג המבוטח ברכב ברחוב מעלה יצחק בנוף הגליל, לפתע הגיח רכב מ.ר. 72-635-61 (להלן: "רכב הנתבעים") מאחור, תוך אי שמירת מרחק ו/או זהירות, פגע ברכב המבוטח מאחור והדפו לעבר רכב מ.ר. 23-759-31 (להלן: :"רכב צד ג'"), אשר נסע לפניו.

הרגל על הבלם ואתה בולם בלימה מוחלטת על הברקס ויש רכב שנותן מכה מאחור והודף אותך קדימה זה מרחק של 1.5 או שניים לפני הרכב שלפני קיבל מכה קטנה" (ראה: עמ' 5-6 לפרוטוקול).

אם בעל הפוליסה אינו אחראי, כמו במקרה נשוא דיוננו, שכן לא הוא הנהג ברכב במועד קרות התאונה ולא התרשל, והוא בעצמו טוען שלא הרשה לנתבע 3 לנהוג ברכב ולא ידע שנתבע 3 עשה שימוש ברכב במועד התאונה, והנתבע 3 לא מכחיש זאת, הרי שבהעדר עילה נזיקית כנגד המבוטח, אין כסוי בטוחי בביטוח הרלבנטי של אחריות בעל הפוליסה כלפי צד ג'.

...

בסיכומו של דבר אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1, ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,800 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2, ובנסיבות התיק איני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בהוצאות.

אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 3, ומחייבת את הנתבע 3 לשלם לתובעת סך של 51,204 ₪ בצירוף 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד, 250 ₪ הוצאות העד ואגרות משפט.

בית המשפט העליון (כבוד השופט ג' בך) קבע בע"א 446/82 בלגשווילי נגד אלגבארין, פ"ד מב 737 (1988) כי: "אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהווה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג יכול להיות שהיה במקום כתם שמן או שהיה מכשול אחר בכביש, או שנגרם הדבר על ידי גורם חיצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהוה ראיה כלשהיא בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה ניטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הינו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'.

כאמור לעיל, נקבע כי הנתבעת לא נהגה במהירות מופרזת או תוך אי-שמירת מרחק או ללא תשומת לב למתרחש בדרך.

...

לאור הנתונים האמורים, סבורני כי לא ניתן לקבוע שהנתבעת נהגה ברשלנות.

סיכומו של דבר, אין לייחס לנתבעת רשלנות ולפיכך אין האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה.

15 אשר על-כן, התביעה נדחית.

בית המשפט העליון (כבוד השופט ג' בך) קבע בע"א 446/82 בלגשווילי נגד אלגבארין, פ"ד מב 737 (1988) כי: "אמת נכון הדבר, שההחלקה על הכביש אינה, כשלעצמה, מהוה ראיה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג יכול להיות שהיה במקום כתם שמן או שהיה מיכשול אחר בכביש, או שניגרם הדבר על ידי גורם חצוני זה או אחר, אך אינני מוכן לומר, שההחלקה אינה מהוה ראיה כלשהיא בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה ניטרלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשויה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט את מהירות נסיעתו כאשר נוכח לדעת שהכביש הנו רטוב, וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית מדי בהיתחשב בתנאי הכביש, או שהפנה את הגה המכונית בתנועה חדה, או שמצב הצמיגים במכוניתו לא היה תקין וכו'.

כאמור לעיל, נקבע כי הנתבעת לא נהגה במהירות מופרזת או תוך אי-שמירת מרחק או ללא תשומת לב למתרחש בדרך.

...

לאור הנתונים האמורים, סבורני כי לא ניתן לקבוע שהנתבעת נהגה ברשלנות.

סיכומו של דבר, אין לייחס לנתבעת רשלנות ולפיכך אין האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה.

אשר על-כן, התביעה נדחית.