אי רישום העברת זכויות במשק חקלאי

לטענת המשיבים, לאורך השנים נימנעו מהם זכויות המוקנות לבעלי נחלות במושב, והן: השלמת קרקעות הנחלה ל-30 דונם; הקצאת מים מתוך מיכסת המים שמקבל המושב מנציבות המים (להלן: הקצאת מים); הקצאת מכסה לייצור ביצי מאכל (להלן: מיכסת ביצים); קבלת החלק היחסי של המשק בפצוי הכספי שקבל המושב מרמ"י בגין השבת קרקעות חקלאיות לשם העברתן לכרמיאל להקמת איזור תעשייה; והקצאת שטח לשם הקמת לול לייצור ביצי מאכל.

עוד נקבע כי: (א) המושב יקצה לפרג'י את החלק היחסי בהקצאת המים של האגודה, את החלק היחסי בפדיון זכויות האגודה בתנובה, ככל בעל נחלה אחר, את החלק היחסי המגיע לכל בעל נחלה במיכסת הביצים, ואת החלק היחסי בפצוי הכספי המגיע לכל בעל נחלה שהיתקבל באגודה עקב העברת שטחי קרקע חקלאית לטובת איזור התעשייה בכרמיאל; (ב) המושב יפעל להסרת צוי המניעה והעיקולים הרשומים על זכויותיו של פרג'י בספרי רמ"י; (ג) המושב יקצה לפרג'י זכויות מלאות בנחלה, כפי שהן קיימות אצל שאר חברי האגודה, ובכלל זה שטח בגודל של 1.7 דונם באיזור הלולים, עליו אמור להיות מוקם לול הטלה.

...

האם מסקנה נדרשת מאליה היא, מסקנה מניה וביה, כי פלוני יאבד את ביתו, את חלקתו ואת חלקו ברכוש המשותף? שאלה זו שאלה קשה היא – שאלה קשה ביותר – ואפשר תימצא דרך לנתק בין שני הנושאים: בין נושא החברות לבין נושא הקניין, שהחברות אמנם תיפסק, אך הקניין לא יילקח מאותו פלוני החבר-לשעבר.

המושב הסוכנות לאחר ששקלתי בדבר, לטעמי הפתרון הראוי למצב שנוצר הוא המתווה השלישי – גריעת השטח העודף מעבר ל-55 נחלות ממשבצת המושב והקצאת השטח המוחזק על ידי המשיבים כמגרשי מגורים במסגרת חוזים פרטניים, בעוד שיתרת השטח העודף תושב לרמ"י. אלה השיקולים שהביאוני למסקנה זו: המשיבים אינם חקלאים ולא עסקו בחקלאות (למעט פרג'י שכפי הנראה עיבד את נחלתם של הוריו).

לסיכום: אם תישמע דעתי, ייגרע שטח השווה לעשרים נחלות משטחו של המושב (כך שיוותר שטח השווה ל-55 נחלות בלבד).

נוסף על כך טוענת התובעת, כי, לא נרשמו זכויותיהם של הנתבעים 1-3 בנתבעות 6-8 ואין זכר לנטען על ידם לעניין זכויותיהם בנחלה (סעיף 57 לכתב התביעה).

2) תמורת מילוי התחייבותו של צד ג' והעברת הזכויות במחצית המכסה על שמו של צד א', יערך ויחתם הסכם פירוק שותפות הכולל את הפרטים והנקודות שלהלן: 1) הסכם פירוק שותפות של מיכסת הלול במשק חקלאי מס' 3 במושב דלתון, בין צד ב' וצד ג' וירשם ע"ש צד א'.

...

אני ערה לכך, כי המצב הנוצר בנחלה הוא בעייתי ועל כך עמדה השופטת פרוקצ'ה בעניין חיים: "... נטייה זו להעביר חלקים מן הנחלה לבנים אחרים גם כאשר מונה בן ממשיך האמור לקבל את הנחלה ולעבדה, היא טבעית ומובנת במערכות יחסים משפחתיות, ועל-כן עשויה לזכות לעתים קרובות בהסכמה כללית של בני המשפחה. להסכמה זו ניתן לתת לבוש משפטי על דרך התחייבות חוזית מפורשת של חבר האגודה כלפי ילדיו. מתן הכרה להעברת זכויות כזו כבת-אכיפה מבחינה משפטית עלול להוליד פיצול בפועל של היחידה המשקית למספר בלתי מוגבל של בעלי זכויות. ואם כך, שוב אין מדובר רק בפיצול בית המגורים מהנחלה המשקית, אלא ייתכן גם פיצול הנחלה המשקית עצמה למרכיבים משקיים שונים והעברת כל מרכיב משקי לבעל זכויות אחר. נסיבות כאלה עלולות להוליד מציאות העומדת בסתירה בולטת למדיניות הרשות המוסמכת, המבקשת למנוע פיצול היחידה המשקית. מציאות זו הייתה מטילה אחריות ונטל על המינהל, על הסוכנות ועל האגודה השיתופית לנקוט ביוזמתם הליכים משפטיים כדי למנוע עקיפת מדיניותם זה דורות רבים לגבי כלל האגודות השיתופיות ברחבי הארץ." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) (עמ' 327) חרף זאת שוכנעתי כאמור לעיל, כי הנחלה לאורך שנים נוהלה בשותפות, ועל כך התובעת לא הלינה.

סוף דבר התוצאה העולה מהאמור לעיל אפוא, היא, כי במקרה שלפני, לנתבעים 1-3 זכויות שימוש וחזקה מכח ההסכמים שנערכו בהיות האב בנימין בחיים.

לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.

ביום 25.04.1979 הודיעה האגודה למנוחה על החלטה זו. אולם על פי בירורים שערכה האגודה בתיק המשק בסוכנות היהודית הן בשנת 2000 , הן ביום 02.11.2011 והן ביום 06.09.2016 עולה כי חרף החלטת האגודה משנת 1979 ועד למועד הגשת התביעה דנא, אין רישום של המנוחה כבת ממשיכה, לא בסוכנות היהודית ולא ברמ"י והזכויות במשק עודן רשומות על שמה של *** בגופים המיישבים, על אף שזו האחרונה .

לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה לפסק דין הצהרתי להיתקבל ויש לקבוע כי הזכויות במשק *** ב*** הועברו לגב' *** *** ז"ל אם בדרך של הכרה בה כ"בת ממשיכה" של בעלת הזכויות האם *** ואם בדרך של הכרה בה כבת המוכנה ומסוגלת לקיים את המשק החקלאי בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה.

...

אני קובע כי צוואת המנוחה מיום 8.6.2009 היא בת תוקף.

אני מורה כי הזכויות בנחלה *** הועברו למנוחה בהיותה "בת ממשיכה" דה פקטו של אמה *** או כיורשת היחידה שהייתה מוכנה ומסוגלת להמשיך את קיום המשק, כפי שעשתה בפועל משך כל חייה.

לאור התוצאה אליה הגעתי ולאחר שנלקחו בחשבון מורכבות ההליך, הדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיון והשקעת המשאבים בהכנתו וניהולו, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 40,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. הסכום ישולם בתוך 30 יום.

השכירות שקבלה התובעת ואת שווי דירת המגורים שנרכשה ע"י הנתבעת נתיבי ההכרעה: הטענה והסעד המרכזיים להם עתרה התובעת בתביעתה, הם כי היא מונתה "כבת ממשיכה" במשק *** בכפר *** וכפועל יוצא היא תרשם ברמ"י כבעלת הזכויות בעתיד לאחר פטירת 28 הנתבעת (בשיבה טובה) ולכן גם תבוטלנה כל עיסקאות ההעברה ללא תמורה בין הנתבעת לבין בתה המנוחה ו/או כניסה הנכדה לנעלי אמה המנוחה וכמי שמקבלת הזכויות במשק (ראו הפתיח והסיום של כתב התביעה המתוקן וכן הוראת סעיף 110 לכתב התביעה המתוקן 10.2 לסיכומי התובעת).

מהאמור לעיל, גם בהתאם לקבוע בפסיקה וגם בהתאם הסכם הדו צדדי הקיים במושב, וגם עמדות עדיה של התובעת, ברי כי טענת "בן ממשיך" אין לה במה להאחז וביחס למושב כפר *** אין אפשרות להעביר זכויות לאחר פטירה באמצעות המוסד "מינוי בן ממשיך" ולפחות לא עלה בידי התובעת להוכיח כי ניתן ו/או כי הועברו בעבר זכויות במשקים חקלאיים במושב כפר *** באמצעות מינוי בן ממשיך.

זאת בייחוד לאור נסיבותיו של המקרה שבו לא נרשמה זכות של בן ממשיך ומדובר בהתחייבות בעל פה בלבד.

...

לפיכך ולאחר בחינה מעמיקה של הטענות ההדדיות, הראיות והמעמד המשפטי של הצדדים וזכויותיהם אני מורה כדלהלן: 81.1.

אני קובע כי לתובעת זכות שימוש אישית בלתי הדירה בדירה שבה היא גרה במשק ** בכפר ***.

אילו התובעת הייתה עומדת על סעד של שימוש בלתי הדיר בדירה או על אפשרות פיצול המגרש בלבד הייתי נעתר לבקשתה לפסוק הוצאות משפט.

המדובר במשק חקלאי המוחזק כיום על ידי הנתבע 1 שהוא אביו של התובע כאמור (להלן : "ד.ת. "), והזכויות בו מנוהלות אצל רשות מקרקעי ישראל וכיום רשומות על שם המנוחה, כאשר מעולם לא נרשמה הערה בפנקסי המקרקעין אודות "עסקת המתנה". רמ"י אישרה עוד כי הנתבע 1 פנה אליה להעביר הזכויות במקרקעין על שמו מתוקף צו ירושה.

...

לאור כל האמור לעיל, ומשאני מקבל עדויות הנתבע ומעדיף אותם על עדויות התובע ואמו, הרי גם לגופם של דברים יש לקבוע כי חוזה המתנה למעשה התאיין או בוטל בשל הפרת החוזה האחר בין האב לבין הסבתא לממן ספר תורה כפי שהתחייב כתנאי לקבלת המשק.

מכל הטעמים לעיל, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים 12 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000₪.