לטענת העותר, היות שהוא גרוש ובמשמורתו ילד קטין, הרי שיש לראות בו ובבנו "מישפחה" בהתאם להגדרה שבהחלטה האמורה, ועל כן, ובהתאם להוראות ס' 3 ו – 5 להחלטה, הוא זכאי לקבלת מיגרש שלם ללא עלות, מענק בגין מחוברים בסך 225,000 ₪, מענק בסך 50,000 ₪ בגין מעבר זמני, ומענק בסך 25,000 ₪ בגין הוצאת היתר בניה.
העותר תמה במכתבו: "אנו מבקשים להבין מדוע הועדה לא רואה בנו כחד-הורי לעניין הקצאת המגרשים בשלמותם כמו לאם חד-הורית? ". כן ביקש במכתבו, להאריך את תקופת הפינוי, שכן לטענתו אין די בשלושה חודשים לצורך כך.
ביום 28.10.18, שבה והתכנסה וועדת הפשרות והחליטה להאריך את תקופת הפינוי של העותר שנקבעה כתנאי לקבלת ההטבות על פי החלטתה הקודמת, משלושה חודשים לששה חודשים.
בעתירתו טען העותר, כי בהמשך לאמור לעיל, הועברה אליו הודעת דוא"ל ששלח מנהל מרחב במשיבה לבעל תפקיד ברשות, אשר ממנה למד העותר, כי : "... ההחלטה בעיניינו אינה החלטה נקודתית בעיניינו אלא תולדה של החלטה שרירותית הנוגדת את הוראות החלטה 1545", והפנה בהקשר זה, לשורת הסיום של המכתב האמור, בה הבהיר מנהל המרחב: "מנכ"ל הרשות חידד את הסוגיה באזני ראש המועצה כי לא תהיה הקצאה לנשים ללא הבעל באחד המגרשים גם אם התגרשו! גרושים לא יוכלו לקבל הטבות העולות על זוגות נשואים!".
לטענת העותר, החלטת המשיבה ומדיניותה האמורה, נוגדות את הוראות החלטה 1545, של מועצת מקרקעי ישראל, לוקות בחוסר מידתיות ואינן מתיישבות עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אם נשווה את הדבר למקרה שבו תא משפחתי התפרק, כאשר ההורים התגרשו, והמשמורת על כל הילדים הקטינים נותרה בידי אחד ההורים בלבד, הרי שנראה כי הזכויות הכוללות שנותנת המדינה בשני המקרים, שוות, כאשר במקרה אחד מוענקות כל ההטבות להורה המשמורן במלואן, ובמקרה אחר, מחולקות אותן הטבות בין שני ההורים, אשר כל אחד מהם כאמור, הנו הורה משמורן לחלק מהילדים, וכאמור, מקבל כל תא משפחתי הכולל שני הורים וילדים, את אותן זכויות, בחשבון הכולל.
אשר להשוואה שמבקש העותר לערוך בין מצבם שלו ושל ילדו הקטין, למצב של שני בגירים אשר זכאים יחד למלוא ההטבות על פי ההחלטה, ואולם, נוכח תכלית ההחלטה, שהנה הסדרת יישובם של אזרחים בישובים מסודרים, תחת מגורים אירעיים מתמשכים, בשטחים לא מוסדרים, נראה, כי כי אין לקבל את ההשוואה האמורה.
...
העותר מבקש להשוות את עניינו למשפחות אחרות, כמו גם למקרים שבהם ניתנת תמורה לשני בגירים המתגוררים יחד, ואולם, סבורני כי ההשוואה שמבקש הוא לערוך אינה נכונה בענייננו, ולפיכך, אין לסברתי יסוד למסקנה שלפיה ההחלטה מפלה אבות גרושים, שהינם משמורנים על מי מילדיהם.
המסקנה היא, כי לא נפל בהחלטת המשיבה פגם, העשוי להצדיק התערבות.
לפיכך, נדחית העתירה.
נוכח נושא העתירה והיקף המחלוקת בין הצדדים, כמו גם ההיקף המצומצם של ההתדיינות, ישלם העותר למשיבה הוצאת הדיון בעתירה בסך 7,500 ₪.
