כדוגמא אביא רק מקרה שאירע בשנת 1994 בניו המפשר שם נזקקו 665 בני אדם לקבל סידרת חיסונים נגד כלבת עקב מגע עם חתלתול שנרכש בחנות לחיות מחמד ואשר מת, ככל הנראה, מכלבת.
סוף דבר לעניין זה, לפי הסמכויות המוקנות לרשויות בפקודת הכלבת רשאיות המועצות המקומיות לנקוט צעדים לדילול אוכלוסיית החתולים המשוטטים במקום מסוים ובזמן מסוים לצורך מיגור הסיכון של התפשטות מחלת הכלבת בהתקיים התנאים המקימים חשד לסיכון כאמור, לפי הוראתו של הוטרינר הממשלתי והנחיות הבצוע של הוטרינר של הרשות המקומית, ובילבד שהסמכויות תופעלנה לפי שיקולים עינייניים ראויים ולפי קריטריונים ברורים שנקבעים וכאשר אין אמצעים אלטרנאטיביים אפקטיבים להשגת תכלית מניעת התפשטות המחלה.
מדו"ח משרד החקלאות ופיתוח הכפר עולה כי "במהלך תשע שנותיה הראשונות של המדינה (1948-1957), מתו בישראל 23 בני אדם מכלבת. מאז הוחל בפעילות המניעה המיוחדות של השירותים הווטרינרים, בשנת 1958 (שילוב של חיסון חובה בכלבים והדברת בעלי חיים משוטטים), ארעו ארבעה מקרי כלבת נוספים, כולם עד שנת 1971... מאז ועד אוקטובר 1996 לא ארע אף מקרה אחד של כלבת באדם בישראל". למרבה הצער, נפטר בתאריך 15.12.96 חייל צה"ל, ממחלת הכלבת, וזאת לאחר שננשך על ידי בעל חיים בלתי מזוהה שהיה נגוע במחלה.
...
אני מקבל את דעתם באשר לפרשנותו הראויה של סעיף 7(1) לפקודת הכלבת, 1934 (להלן: "פקודת הכלבת") ובאשר ליישומו של סעיף זה בנסיבות המקרה.
לפיכך, אני סבור, כי מוטב יהיה להשאיר גם סוגיה זו בצריך עיון, עד למקרה בו תובא בפני בית המשפט תמונה משפטית ועובדתית מלאה.
לפיכך אני מסכים, כי יש לדחות את העתירה נגד המשיבה 2, בכל הנוגע לשימוש בסמכות לפי פקודת הכלבת וליתן צו החלטתי נגד המשיבות 1 ו3-, במובן זה שעליהן לשקול מחדש את עמדתן ולבססה על תשתית עובדתית הולמת.