ברע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.06.13), היתייחס בית המשפט לחזקת המסירה בדואר רשום אומנם, אולם הדברים נכונים גם לענייננו:
"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמאטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת".
חזקת מסירה מתנה על כללי הראיות הרגילים.
אומנם טענת זיוף היא טענת הגנה, אולם אינה "מילת קסם".
בדיון שלפניי נישאל המבקש על ידי בית המשפט האם הוא מזהה את חתימתו על גבי שטר החוב, השיב "זאת לא החתימה שלי, בשום פנים ואופן," (עמ' 5 שורה 17) ובהמשך "דומה לחתימה שלי בלעז אבל אין לזה כל קשר לחתימה שלי שבמסמכים ישראלים..." (שורות 19-20), ולבסוף "זה לא הכתב שלי גם..." (שורה 26).
יוער כבר עתה, כי בית המשפט אף רשאי להסתמך רק על היתרשמותו הישירה מהעד וכן על מראה עיניו בהשוואה שבין חתימות וזאת מבלי להפוך לעד "מומחה" לכתבי יד בבואו לעשות כן, אלא מוסיף הוא מבין שיקוליו את מה שעיניו רואות (ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (15.3.11)) -
"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מיסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע ... כלל זה נובע מכך שנטל השיכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע. .... קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהיא היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך היתחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן , והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון ..... דברים ברוח זו אומר המלומד הרנון [דיני הראיות (הדפוס האקדמי , כרך א , עמ' 144, תש"ל]:"כאשר תובע מסתמך על מיסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה"..
אכן, בית המשפט רשאי להזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים ידע והתמצאות מדעיים או טכניים, ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד, בשים לב לכך שגרפולוגיה הגיעה לדרגת מדע שימושי ממש ולכן מותר – ולעתים קרובות רצוי-לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמתותה או אי אמתותה של חתימה אולם אין חובה גורפת על בית המשפט להזקק לעדות כזאת, ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240).
מה גם, שגם לו היה ממונה גרפולוג, אין בכך כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משיקלול חוות דעתו זו עם שאר הראיות שבתיק.
כך או כך, בבוא בית המשפט ליתן החלטתו בבקשת רשות להיתגונן, עליו לקחת בחשבון שישנו רק צד אחד שנחקר וגרסת התובע טרם עמדה בחקירה נגדית, ואל מול היתרון הדיוני המובנה הקיים לתובע בסדר דין מקוצר שהתצהיר פרוש לפניו ורק לו יש את הזכות לחקור, האיזון מצוי בכך שאין צורך לבדוק סכויי תביעה אלא סכויי הגנה ודי כי יציג, ולו בדוחק, טענת הגנה והרף לקבלת הרשות להיתגונן – נמוך הוא, גם אם בסופו של יום יכול ותתקבל התביעה.
...
לקחתי בחשבון כי הנתבע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי וכי אין ידו משגת וזאת מבלי לבדוק חקירת יכולת משאין זהו ההליך לכך, אולם בשים לב לגובה החוב ובשים לב להגנה הדחוקה ולאיחור הממשי בהגשת ההתנגדות ומבלי להתייחס לכך שההמצאה הייתה כדין ומוכנה אני להניח שלא קיבל את דבר הדואר אולם כשידע הוא ישב בחיבוק ידיים ללא הוכחה כי ארבעה חודשים נבצר ממנו בכל דרך להגיש התנגדות או לחפש סיוע משפטי או לפנות להוצאה לפועל וכל שכן לאחר שכבר קיבל סיוע משפטי, המתין עוד מספר חודשים, במקום לזעוק ולהזדרז ולפעול בנושא – אני סבורה כי סכום ההפקדה הוא ריאלי בנסיבות העניין.
בזיקה לאמור בתנאי ב' דלעיל, אודה כי סברתי שיש לדחות את הבקשה וזאת מטעמי השיהוי שבהגשת התנגדות, כל שכן מיום הידיעה בפועל לשיטת הנתבע.
סוף דבר.
