נחזור לרגע אחורה, על מנת להדגיש את הצריך הדגשה, בפרשה זו.
על עבירת ההפקרה לאחר פגיעה נשפכו כבר נהרות של דיו, וכאמור - אין צורך להכביר מילים בדבר החומרה המוסרית העומדת בבסיס עבירה זו, כאשר תאונת דרכים גורמת לפגיעה בזולת, והנוהג ברכב ממשיך בדרכו, לא עוצר להושיט יד או לקרוא לעזרה.
מיד לאחר התאונה ואף שראה את הולך הרגל שרוע על הכביש, ברח הנאשם מזירת התאונה בהפקירו את הולך רגל, ללא הושטת עזרה או דיווח על התאונה.
...
בית המשפט העליון, בדונו בערעורו של ברבי הלז, קבע אחרת, כהאי לישנא:
"במקרה דנן נכון לסווג את שרשרת המעשים והעבירות שביצע ברבי כאירוע אחד. אירוע זה כולל הן את שלוש עבירות גרימת המוות בנהיגה רשלנית; הן את עבירת ההפקרה לאחר הפגיעה; הן את עבירת שיבוש מהלכי משפט; הן את עבירת ההדחה בחקירה; והן את עבירות הסמים... מעשיו השונים של ברבי נובעים זה מזה והתבצעו כולם בסמיכות וברצף של זמן ומקום... מכאן, שהשתלשלות המעשים והעבירות שביצע ברבי נמשכה פרק זמן קצר והתרחשה בתוך תא שטח של כ-500 מ"ר... המסקנה כי שרשרת המעשים שביצע ברבי מהווה אירוע אחד מתחזקת ונסמכת ברובה על העובדה שמעשיו של ברבי נובעים מאותה התרחשות העבריינית, באופן כשהם קשורים האחד לקודמו, ומקיימים הן רצף כרונולוגי צמוד והן רצף לוגי – עברייני, כך שהם מותנים האחד בשני, ובעיקר בהתרחשותו של המעשה העברייני הראשון בזמן, הוא תאונת הדרכים".
אין חולק, כי במקרה של ברבי חלפו רק שלושה ימים מיום התאונה ועד למעצרו לאחר ניסיון השיבוש וההדחה, ואילו במקרה דנא, של עובד, חלפו, כאמור, מספר חודשים מאז התאונה ועד לשיבוש ולמסירת הידיעות הכוזבות במשטרה על ידי אהרון, לאחר שקשר קשר עם עובד, הגיבור הראשי של פרשה זו.
ואולם, האם די בפרט זה, הכרונולוגי, כדי לשנות? על פי הפסיקה, התשובה שלילית.
מתחם הענישה שנקבע לעיל מלמד על כך, שבדרך כלל – מי שמפקיר פצוע לאנחות, להתבוסס בדמו ובכאבו על הכביש – יגיע בסופו של דבר אל בית הסוהר.
גם אם חלילה, במקרים קיצוניים ובאין מנוס, ישלח הפוגע שעצר והושיט יד, אל בית הסוהר, הרי שתקופת המאסר תהיה קצרה בהרבה, ללא ספק, אילולא פעל כ"בן אדם".
סוף דבר: סעו בזהירות, ולעולם, בראש ובראשונה – מן הטעם המוסרי, אך גם מן הבחינה התועלתנית – אל תפקירו את הפצוע.
