אי ניהול משפט בשל מצב בריאותי

לטענת המבקשים, ביום 3.11.2022 באת כוחם כלל לא עבדה עקב מצב רפואי שדרש טפול ומנוחה.

כן נטען, כי המחשב בביתה של באת-כוח המבקשים משמש את שאר בני ביתה, וייתכן כי מי מהם לחץ בטעות על ההחלטה, ומשכך תועדה הצפייה בה. לתמיכה בטענות המבקשים האמורות צורף תצהיר באת-כוחם; סירטון המדגים את האפשרות להכנס למערכת "נט המשפט" במחשב של באת-כוח המבקשים אף בחלוף זמן וללא צורך בססמה; ומסמכים רפואיים.

בהקשר זה הודגש כי אין מקום לנהל "משפט זוטא" בעיניין הוכחת אי-הידיעה, ואולם, בעל הדין שעליו מוטל נטל ההוכחה יידרש לספק הסברים מפורטים ונימוקים משכנעים, הכוללים אסמכתות מתאימות, על-מנת לעמוד בנטל האמור (ראו: עניין גבעון, פסקה 20; עניין פלונית, פסקה 7).

...

דיון והכרעה לאחר העיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

במחלוקת זו, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת המבקשים.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף נדחית ללא צו להוצאות.

בנוסף, היתייחס בית המשפט המחוזי לשני מכתבים של מחלקת הגביה במנהל לחברת עמיגור, מהתאריכים 23.8.1998 ו - 29.1.1999, בבקשה לסייע באיתור הבעלים הנוכחי של הדירה ופניות של המנהל לבנימין בדבר חוב שנצבר ותשובות של בנימין, לפיהן הדירה אינה בבעלותו.

במהלך הדיון הגדיל וטען כי הודאתו במשפט הפלילי נעשתה רק בגלל מצבו הרפואי ועל מנת לקבל טפול וכי למעשה אינו אשם בדבר (עמ' 47, שורות 8 - 15 לפרוטוקול) אינני מקבל טענות אלה.

לשיטתו, תפקידו לעגן את ההסכמות בין הצדדים ולהבטיח את העברת הזכויות בנכס, דבר שנעשה, אך לא לנהל מו"מ עסקי מול המוכר.

...

לכן, אני דוחה את טענות התובעים במישור זה. סיכומו של דבר, התובעים והנתבע נפלו קורבן לתרגיל עוקץ מכוון ומודע מצד פאינה ומנשירוב, שנעשה במטרה לגזול את כספי התובעים.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

בהחלטה ציינתי כי היא ניתנה, בין היתר, בשים לב לכך: (א) שהנתבע 3 לא התייצב לחקירה על תצהירו בדיון ההוכחות שנקבע ליום 30.5.2022 ללא כל הודעה מוקדמת, לאחר שדיון קודם שנקבע ליום 10.5.2022 נדחה ברגע האחרון לבקשת הנתבע 3; (ב) שחוות הדעת הרפואית שצורפה כנספח 1 לתשובת הנתבעים מיום 19.6.2022, כנימוק לאי-התייצבותו של הנתבע 3 לחקירה, אינה קובעת שהנתבע 3 לא יכול להחקר בבית משפט בשל מצבו הבריאותי; (ג) שבכל מקרה, ככל שהנתבע 3 לא יכול להחקר בבית משפט בחקירה נגדית על תצהירו, כטענת הנתבעים, אזי ככלל תצהירו אינו יכול לשמש ראייה בתיק (ר': תקנה 178(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"); ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201, 203 (1989); ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ, פס' 13 (נבו, ‏17.10.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1496 (מהדורה 13, 2020; להלן: "גורן")); ו-(ד) שהנתבעים לא היתנגדו לבקשה אלא הותירו אותה לשיקול דעת בית המשפט (גם אם "בלית ברירה", כלשונם).

הנתבע 4 מצידו הגיש תצהיר בן חצי עמוד, אשר כל שנאמר בו הוא שעל אף שהיה בעל השליטה בחברה (באמצעות גאלרי שבבעלותו), הוא לא היה "מעורב כלל בכל נושא שבמחלוקת בענין פרויקט זלמן ארן בחולון". בחקירתו הנגדית ובמענה למרבית השאלות שנשאל חזר הנתבע 4 על גרסה זו והשיב כי הוא כלל לא היה מעורב באירועים שבמוקד התביעה – לא בניהול החברה ובפרויקט; לא בעריכת המסמכים וההסכמים שתוארו לעיל (על אף שהוא חתום על מרביתם באופן אישי); לא בהעברת המניות והכספים למנוח; ולא בהתנהלות החברה מול הדיירים.

...

בנסיבות העניין אני סבור כי יש מקום לקבוע כי הסכום האמור בסעיף 94.1 לעיל יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "ריבית והפרשי הצמדה כחוק"), החל מיום 19.5.2019, הוא מועד הגשת התביעה, ועד למועד התשלום; והסכומים האמורים בסעיפים 94.2 ו-94.3 לעיל יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 8.3.2021, הוא יום הגשת תצהירו של מר פנסו, ועד למועד התשלום.

בשולי הדברים יצוין כי הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כל טענה בנוגע להתאמת האגרה ששולמה בהליך לסעדים הנוספים שהתבקשו בתצהירו של מר פנסו ובסיכומי התובעת, ולפיכך לא מצאתי לנכון להידרש לסוגיה זו. למעלה מן הצורך, יצוין כי בהקשר זה ממילא נשאלת השאלה האם לאור הוראת תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, אין די באגרה ששולמה על ידי התובעת עבור תביעה בסך של כ-1,500,000 ש"ח. מכל מקום, גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התובעת שילמה אגרה בחסר, לא היה בכך כדי להוביל לדחיית חלקו העודף של תביעתה, שכן חלף צעד זה ולאור נסיבותיו החריגות של המקרה היה מוצדק להורות לתובעת לשלם את יתרת האגרה כתנאי לפסיקת מלוא הסעד לו היא זכאית (ר' למשל ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פס' 20 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (נבו, 11.10.2012); גורן, בעמ' 1653).

בנסיבות העניין ולאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות, ובכלל זה לאופן שבו התנהלו הנתבעים בהליך דנן, אני קובע כי הנתבעים 4-2 יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 50,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

"ההתייחסות שלי בתור עד מומחה היא לסבירות הקלינית, אם שואל אותי בית המשפט האם הסבירות הקלינית היא שיחול שינוי מהותי במצבה במהלך השנים הקרובות עם או בלי טפול, להערכתי הסבירות הקלינית לדבר הזה היא נמוכה. זה הכל זה כל מה שאמרתי....הסבירות הקלינית ב-PTSD בדרגת נכות של 10% לשפור מהותי במצבה הוא נמוך." (עמודים 9-10 לחוות הדעת), זוהי משנתו הרפואית של המומחה.

 ברע"א 6258/20 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ששון יעקב (נבו 1.10.2020)‏‏ היתייחס בית המשפט לרציונאל הכפול שביסוד הילכות אלה: ראשית, מינוי מומחה מטעם בית משפט נועד לייעל את ההליכים, ולחסוך בעלויות ניהול המשפט.

בתצהיר שכולל 3 סעיפים נכתב כי בשל המצב הבריאותי שנובע מהתאונה, התובעת התקשתה להמשיך לעבוד בעיסקה, וכך ביום 28.11.22 ניסגר העסק.

...

סוף דבר, לא מצאתי כי יש מקום למינוי מומחה נוסף בתחום הנפשי, ובקשת הנתבעת נדחית.

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי להיעתר לבקשת הנתבעת.

אני קובע את התיק לישיבת הוכחות נוספת לחקירת גב' מונפרד ליום 22.10.23 שעה 11:30.

בית המשפט היתייחס למאסר המותנה בן 8 חודשים אשר לא הרתיע את המשיב אשר היה פסול מנהיגה, והוא שב ומבצע עבירות דומות, אף שבגינן ריצה עונשי מאסר קודמים, מנגד ולקולא שקל בית המשפט כי מדובר במשיב יליד 1992, אשר הודה ונטל אחריות, הביע חרטה, וניתן משקל לקולא גם לנסיבותיו האישיות ולמצבו הבריאותי והמגבלות הפיזית של המשיב עקב תאונתו.

נטען כי תוך כדי ניהול המשפט חל שינוי נסיבות קצוני אצל המשיב, והמשיב אשר נגזר דינו אינו המשיב שעמד לדין בתחילת ההליך, שכן מאדם צעיר ונמרץ הפך לשבר כלי, מהוה נטל על הסובבים ואף אינו יכול לעמוד על רגליו.

הענישה לה עותרת המערערת סבירה, אולם ההחמרה בעונשו של המשיב תיעשה באופן מידתי כפי שיפורט להלן, בעיקר נוכח מצבו הרפואי של המשיב והכלל לפיו ערכאת העירעור אינה ממצה את הדין.

...

לטענת ב"כ המשיב: יש לדחות את הערעור, גזר דינו של בית המשפט קמא ערוך ומנומק, ושוקל את כלל השיקולים שיש לשקול.

כל האמור מביא למסקנה כי הערעור בדין יסודו, וכי עתירת המערערת להחמרת הענישה באופן משמעותי הולמות את החומרה הרבה, את העבר הרלוונטי, וכך גם ביחס לחפיפת מרבית המאסר המותנה לעונש אשר כאמור הינו אף מתחת למתחם העונש ההולם שנקבע, ואשר הינו לכשעצמו מקל.

ביחס לרכיב הפסילה בפועל, יש לקבל את עתירת המערערת להטלת פסילה למשך 10 שנים, לאור כך שהמשיב אינו נרתע מפסילות ממושכות בעבר, ואינו חדל מלאחוז בהגה ולהעמיד אחרים בסכנת חיים.

לאור כל האמור, עונש המאסר המוטל על המשיב יועמד על 18 חודשים, המאסר המותנה יופעל באופן שארבעה חודשים מתוכו ירוצו בחופף וארבעה חודשים מתוכו במצטבר למאסר בפועל.