אי מתן הודעת ביטול תוך זמן סביר לפי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)

לאור האמור, אין ליתן אמון בגירסת פינחסוב, שכן לא סביר שהעביר סכומים גבוהים ללא כל אסמכתא להעברתם.

הפסיקה מגלה גמישות בכל הקשור לאופן ודרך מתן הודעה על ביטול חוזה לפי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". בעוד זכות הביטול צופה פני נפגע, הקביעה לפיה על הביטול להעשות בתוך פרק זמן סביר לאחר הידיעה על ההפרה צופה פני מפר.

...

ואולם, כתב התביעה שכנגד, בו התבקש בית המשפט להצהיר על ביטול ההסכם, מהווה הודעת ביטול כדין (ע"א 294/92 דרוק‎ ‎נ' אליאסיאן, פ''ד מז(3) 23) ויש לראות בהגשת התביעה משום גילוי רצון מצד אביה לבטל את ההסכם, על יסוד טענות הפרה.

סוף דבר בחינה מחודשת של מארג הראיות מצביעה על כך שאביה עמדה בנטל הבאת הראיות המופחת המוטל עליה לשם העברתו אל פינחסוב, שלא הצליח להרימו.

לפיכך, משנקבע כי פינחסוב הפר את החוזה הפרה יסודית דין תובענתו להידחות ודין תובענת אביה להתקבל.

קיימת גמישות בכל הקשור לאופן ודרך מתן הודעה על ביטול חוזה לפי סעיף 8 לחוק התרופות.

השאלה הנה האם האופן שבו ניתנה הודעת הביטול על-ידי רמ"י במסגרת כתב התביעה שכנגד, כאשר עד להגשת התביעה שכנגד ובמשך שנים רבות, לא עשתה רמ"י דבר בכל הקשור להפרה הנטענת, מקים ל-רמ"י את זכות הביטול? על-פי סעיפים 20 לחוק החוזים ו-8 לחוק התרופות, על הודעת ביטול להנתן תוך זמן סביר מיום שנודע לנפגע על ההפרה, ואם ניתנה אורכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.

כפי שנפסק על-ידי כב' השופט סולברג ב-ה"פ 8433/09 אסדן ישראל בע"מ נ' שולמית שמש (10/4/11): "בנסיבות העניין דנן לא ניתן לראות את ההסכם כמבוטל, משום שהדבר לא נעשה בתוך זמן סביר, כדרישת החוק... ודוק: אין מדובר בפגם פרוצידוראלי גרידא. צד להסכם המבקש לבטלוֹ בשל הפרת הצד שכנגד נידרש לעשות זאת בפרק זמן סביר, כדי שלא לפגוע בצד המפר... לפיכך משחלף זמן סביר, לא יוכל עוד הטוען להפרה לבטל את ההסכם בדרך של הודעת ביטול". ממכלול הראיות עולה כי בטרם נחתם חוזה החכירה בין רמ"י לחברת מבני תעשייה, נעשה שימוש מסחרי בחלקה בידיעתה של רמ"י, ומבלי שרמ"י נקטה בפעולה כל שהיא שממנה ניתן ללמוד כי שימוש זה אינו מקובל עליה.

...

התובעת מחזיקה בחלקה 106 בגוש 18322 (להלן: "החלקה"), ומבקשת כי תוארך תקופת החכירה שנקבעה בחוזה החכירה בהתייחס לחלקה זו. הנתבעת (להלן: "רמ"י") טוענת כי התובעת הפרה הפרה יסודית את חוזה החכירה בהתייחס לחלקה, מאחר ועשתה בחלקה שימוש מסחרי, שאינו תואם את המטרה שלשמה הוקצתה החלקה בחוזה החכירה, ועל-כן יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה של רמ"י, ולהורות על סילוק ידה של התובעת מהחלקה, משחוזה החכירה מכוחו החזיקה התובעת בחלקה הופר הפרה יסודית ופג תוקפו.

ב-10/18 הגישה רמ"י תביעה בבית-משפט השלום לסילוק יד התובעת מהחלקה ומחלקות נוספות, ובסופו של דבר תביעה זו נמחקה, והוגשה תביעה שכנגד בתיק שלפניי.

אשר על-כן, התביעה שכנגד בהתייחס לנתבעת שכנגד 1 - נדחית.

באשר ליתר המבנים המצויים בחלקות 51, 85 ו-108 (למעט הפנצ'ריה והאנטנה), עולה ממכלול הראיות והעדויות כי המדובר במבנים המוחזקים בידי מיכה נעמן, חלקם ישירות על-ידו, וחלקם באמצעות השכרתם על-ידי מיכה נעמן לאחרים, וכי עם הגשת התביעה שכנגד, קמה לתובעת שכנגד הזכות לבטל רשיון מכללא, גם אם היה כזה, ומיכה נעמן לא הציג תשתית עובדתית שיש בכוחה להגביל את זכות התובעת שכנגד כבעלת המקרקעין, לבטל רשיון מכללא אם היה כזה, ולא הציג זכות חוקית הקיימת בידו להמשיך ולעשות שימוש בחלקות אלה.

אשר על-כן, דין התביעה שכנגד להתקבל כלפי הנתבע 2 - מיכה נעמן, ועליו לפנות ולהרוס בתוך 180 יום ממועד מתן פסק-הדין את המבנים והמחוברים שנבנו על-ידו, ושהוא עושה בהם שימוש, או שהוא משכירם לאחרים, בחלקות 51, 85 ו-108 בגוש 18322.

סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". בכלל זה הנפגע גם יכול למחול על ההפרה.

המנוח לא טען שההסכם הופר בזמן אמת, ממילא לא ביטל אותו תוך זמן סביר מעת ההפרה (סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות)), וגם התובע שניכנס בנעליו לא ביטל אותו מעולם או דרש תשלום לצורך ביצועו.

הלכה היא כי "אי מתן הודעת ביטול בתוך פרק זמן סביר ממועד ההפרה מקנה למפר חסינות מפני הפעלה מפתיעה של בררת הביטול" (ע"א 6907/16 אקרמן נ' כפיר קבלנות ביניין בע"מ, פסקה 35 (20.12.2017); ע"א 6314/20‏ ביסקר נ' אלכסנדר, פסקה 6 (8.11.2021); רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 607-601 (2009)).

...

התביעה שכנגד העולה מן המקובץ הוא שדין התביעה שכנגד להתקבל, כפוף לתשלום יתרת התמורה שלא הוכח ששולמה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התוצאה היא כדלקמן: התביעה העיקרית נדחית.

על כן התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח וכן את הוצאות המשפט בגין התביעה העיקרית.

לטענתו, דונל לא הודיע מעולם על ביטול החוזה בשל הפרתו ובודאי שלא בתוך פרק זמן סביר, ולא טען להודעה שכזו לאורך ההליך כולו.

הדרך לביטולו של חוזה קבועה בסעיף 8 לחוק קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה – תוך זמן סביר לאחר שניתנה הארכה". גם אם היה נקבע שמועלם הפר את ההסכם הפרה יסודית, הרי עד להגשת התביעה לא נשלחה לו הודעת ביטול.

וכן ראו בפסק הדין בע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ (16.05.2011), שם צויינו הדברים הבאים: "...בהתאם לסעיף 8 לחוק התרופות, השמוש בזכות הביטול כפוף למגבלת הזמן הסביר. קרי, ביטול החוזה צריך להעשות תוך זמן סביר, ונפגע אשר אינו מממש את זכות הביטול בתוך מועד זה – מאבד את בררת הביטול הקיימת לו. אין מדובר בדרישה טכנית גרידא. תכליתה של דרישה זו להגן על אינטרס ההסתמכות והציפיות הלגיטימיות של המפר, שכן התפיסה היא, שעל אף קיומה של ההפרה, אין לחשוף את המפר לחוסר ודאות באשר למעמדו של החוזה לאורך זמן ממושך מדי (ראו: ע"א 7398/00 גולדברג, כונס נכסים נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב, פ"ד נז(6) 730, 744 (2003); שלו ואדר, בעמ' 651-649).

לעניין זה יש להוסיף, שבהתאם לפסיקה, מעת שחלף הזמן הסביר, על הנפגע לתת למפר ארכה לקיום חיוביו על-פי החוזה, ואז הוא היה זכאי לבטל את החוזה, תוך שליחת הודעת ביטול תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה (ראו ע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיות חלאבין בע"מ, נז(2) 171 (2003), והודעה כזאת כאמור לא ניתנה, אלא הוגשה התביעה דנן.

...

התוצאה היא כי ההסכם לא בוטל, ודין התביעה להצהיר על בטלותו להידחות.

הוצאות דין התביעה להידחות ולכן לכאורה מן הראוי לחייב את דונל בהוצאות.

סוף דבר התביעה נדחית.

בהלכה הפסוקה נקבע, כי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, הדן בדרך הביטול של חוזה, מעניק להודעת הביטול מעמד קונסטיטוטיבי; "לעולם אין החוזה מתבטל מאליו מחמת הפרתו. חוק התרופות אינו מאפשר למפר להשתחרר, באמצעות הפרתו, מן החוזה. נידרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה, וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו – החוזה נשאר על מכונו ועומד בתוקפו"; הביטול מותנה אם כן בעצם ההודעה (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פסקה 5, 15.6.93).

עוד נקבע בהלכה, "גם הפרה יסודית אינה מביאה לביטולו של החוזה מאליו, אלא מעמידה בפני הנפגע ברירה אם לבטל את החוזה או להמשיך בקיומו" (ע"א 6907/16 אקרמן נ' כפיר קבלנות ביניין בע"מ, פסקה 27, 20.12.2017 להלן: "עניין אקרמן"); עוד נקבע באותו פסק דין, כי "אי מתן הודעת ביטול בתוך פרק זמן סביר ממועד ההפרה מקנה למפר חסינות מפני הפעלה מפתיעה של בררת הביטול" (פסקה 35).

בעיניין שלו נפסק מפי כב' השופטת ד' ברק – ארז כי: " אני מסכימה עם חברי השופט דנציגר כי נתונה לנו הסמכות לפסוק גם בשאלת תוקפו של הסכם המכר, ולא רק בשאלת תוקפו של שטר המכר, וכך אף ראוי שנעשה. כמו כן, אני מסכימה שלא הוכח כי שולם למנוחה החלק השני של התמורה, למעשה חלקה הארי. הפרה כה יסודית של החוזה הייתה בודאי מזכה את הצד הנפגע בזכות לביטול מיידי שלו. דא עקא, לא הוכח שהמנוחה ביטלה את החוזה, ולאחר מותה אף המערערים נימנעו מלעשות כן (גם לאחר שהובאו לידיעתם מימצאי חקירת המישטרה). בנסיבות שבהן הזמן שחלף מן ההפרה היסודית עד להודעת הביטול היה בלתי סביר, על הצד הנפגע חלה חובה ליתן ארכה לקיומו של החוזה (ראו: רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 788-786 (2002); **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 327 (2011)). בנסיבות העניין, נוכח העובדה שהמנוחה והמערערים לא פעלו לביטול החוזה תוך זמן סביר אין מוצא ממתן ארכה לקיומו של החוזה כפי שעולה הלכה למעשה מתוצאת פסק דינו של חברי". בעניינינו, ההפרה היסודית של הסכמי המכר הייתה מזכה את המנוח בזכות לביטול מיידי שלהם, אך לא הוכח כי המנוח ביטל את הסכמי המכר כאמור, ולאחר מותו גם מנהל עיזבונו ויורשיו נימנעו מלעשות כן. נוכח העובדה שהמנוח והתובעות לא פעלו לביטול הסכמי המכר תוך זמן סביר, אין מוצא ממתן ארכה לקיומם על ידי הנתבעים.

...

נוכח כל המקובץ לעיל, אני מחליט כדלהלן: א. אני מורה על דחיית התביעה העיקרית.

ב. אני מורה על דחית התביעה שכנגד של הנתבע 1, יצחק אופמן ז"ל (לפי בקשת ב"כ הנתבעים בסיכומיו).

ג. אני מקבל את התביעה שכנגד במובן זה, שאני קובע כי שני הסכמי המכר מיום 12.6.1988 עומדים בתוקפם וכי הנתבעים 5-2 זכאים להירשם כבעלי הזכויות ב- 4/5 חלקים בחלקה 34 גוש 15514, בחלקים שווים ביניהם, וכן זכאים לקבל את זכויות החזקה ב- 4/5 חלקים בחלקות 35 ו- 72 גוש 15514, כפוף לתשלום חלקם ביתרת התמורה בצירוף הצמדה וריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961, החל מהיום בו היו אמורים לשלם את היתרה הנ"ל (12.7.1988) ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.