אי מתן הודעות לערב על פי סעיף 26 לחוק הערבות

ישנם מספר כללים בסיסיים בכל הקשור למערכת היחסים במשולש של החייב, הערב והנושה:- בהתאם לסעיף 5(ג) אם חל שינוי בחיוב בגין הסכם בין החייב לנושה, משתנה גם החיוב של הערב, אולם במקרה שכזה יש לערב ברירה בין שתי אפשרויות האחת למלא ערבותו ללא כל שינוי והשנייה לבטל את הערבות (אולם זאת רק אם מדובר בשינוי יסודי שפוגע בזכויותיו כערב):- "(5)(ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי, אולם הברירה בידי הערב –

לפי סעיף 24(א) לחוק הערבות, יש למסור לערב את החוזה זמן מספיק טרם החתימה על מנת שיוכל לעיין בו. סעיף 26(א) קובע כי ככל שחייב לא קיים חיובו יש להודיע על כך לערב תוך 90 יום, שאם לא כן יופטר הערב בכדי הנזק שניגרם לו. סעיף 26(ד)(1) מחייב נושה, שמבקש להעמיד הלוואה לפרעון מוקדם למסור על כך הודעה לערב תוך 15 יום.

היכן ההתראה? למי ומתי נשלחה? לא ניתן לקבל גם את טענת הבנק ולפיה הסדר החוב אינו נוגע לערבים, שכן חלק מהסדר החוב הנו כי ההלוואה עליה חתמו ערבות המשיכה להפרע כסידרה, ובסך הכל מדובר בהחלפת חוב אחד (מסגרת האשראי) בחוב אחר (הלוואה) כטענת הגב' בן יעקב (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 3) או בשים לב לכך שערבותם הייתה בכל מקרה מוגבלת להלוואה נשוא התביעה (סעיף 60 לתצהיר) וזאת ממספר סיבות.

בעצם זה שלקח לבנק 14 חודשים לכל הפחות (או גם יותר מכך) להודיע לערבים נגרם להם נזק ויש לפטור אותם בשיעור נזק זה. אמנם, לכאורה, אין בהסדר החוב כדי לשנות שיעור החיוב הנערב על ידי הנתבעים, ועל כן, טוען הבנק כי אין תחולה לסעיף 5(ג) לחוק הערבות (ככתבו וכלשונו) ולנתבעים אין זכות ביטול (לפי סעיף 5(ג)(2)).

...

לפיכך אני קובע כי בעצם חתימה על הסדר החוב, מבלי לידע את הערבים, יש בכדי לבטל את הערבות ודין התביעה כנגד הנתבעים 6 ו-7 להידחות עילה נוספת שמביאה לקביעה ולפיה הערבות בטלה, הינה אי גילוי המצב הכלכלי של קוקי קפה לערבים.

צודק הבנק כי עדותו של בנאים סעדיה הינה בעייתית, ובייחוד כאשר גם הוא סייע, ככל הנראה לנתבעים 2-4 להבריח נכסים, אולם אני מקבל את עדותו כי אם היה יודע שהנתבעים 2-4 עלולים לסבך קרובת משפחה היה מוודא כי ההלוואה הזו נפרעת.

בכל הקשור לשאלת ההוצאות, בשים לב לכך שהנתבע 7 בחר לחרוג באופן משמעותי מהיקף הסיכומים שהוקצב לו (בשיעור של 66%), מצאתי לנכון לפסוק לזכותו הוצאות נמוכות באופן יחסי לחריגה זו. לפיכך הנני דוחה את התביעה, התובע ישלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעורים הבאים:- לנתבעת 6 – 20,000 ₪.

בית-משפט קמא מציין, כי לפי סעיף 26 לחוק הערבות, על הנושה להודיע לערב על כוונתו להעמיד הלוואה לפרעון מוקדם מחמת איחור בפרעון, לכל הפחות 15 ימים מראש, והודעה זו תישלח בדואר רשום, לפי המען שמסר הערב לנושה.

גם טענת ההגנה, לפיה אין הבנק רשאי לפעול כנגד המבקשת כל עוד לא מוצו ההליכים נגד החייב העקרי נדחתה, הואיל והמבקשת אינה ערבה מוגנת ואף לא "ערבה יחידה". מסכם בית-משפט קמא ומציין, כי טענותיה של המבקשת באשר למשמעות ביטול הערבות על ידי המבקש, וכן על-כך שלא ניתנה לה הודעה בדבר אי-קיום חיובי החייב – אינן מבססות הגנה כלל.

הואיל והמבקשת היא ערבה "רגילה", הרי שעל פי חוק הערבות אין היא זכאית להגנות המוקנות ל"ערב יחיד" לפי פרק ב' של חוק הערבות, ובכלל זה ההגנה לפי סעיף 22 של חוק הערבות המורה על חובת הגילוי.

...

עוד אני מפנה לאמור ב"סדרי הדין האזרחי", עמ' 676: "אין השופט רשאי, בשלב זה, לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון... טענה עליה בא תצהירו של הנתבע, על השופט להניח שאמת היא, ולכן אם מגלה התצהיר הגנה אפסית ניתנת לנתבע רשות להתגונן". אינני מביע דיעה כלשהיא באשר להצלחת הגנת המבקשים, או קריסת ההגנה, כאשר יתנהל ההליך המשפטי לגופו של עניין, ואולם, אינני סבור כי ניתן לומר בענייננו בשלב הנוכחי, כי עולה מטענות המבקשים שמדובר ב"הגנת בדים" (כמעט), או שטענותיהם "תלויות על בלימה", או קרוב לכך, ולכן מסקנתי היא שיש לבטל את התנאת הרשות להתגונן בהפקדת ערובה לפי תקנה 210 של תקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני מחליט.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דן בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה בהתאם לתקנה 410 של תקנות סדר הדין האזרחי.

אני מקבל את ערעור המבקשים ומורה על ביטול התנאת הרשות להתגונן שניתנה להם בהפקדת ערובה, ולפיכך אני קובע, שהרשות להתגונן שניתנה הן למבקשת והן למבקש על ידי בית-משפט קמא, היא ללא התנאה.

במסמכים 4-7 לעיל , הובאו לידיעתו של הערב, באופן ברור, כלל הפרטים שעל הבנק לגלות לערב על פי הקבוע בסעיף 22 לחוק הערבות, על תתי סעיפיו.

ראציונל זה משתקף גם בתוצאות הפרתה של החובה, כפי שהן מוגדרות בסעיף 26(ד)(3) לחוק: "לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפירעון המוקדם". והגיונם של הדברים ברור: תשלומו המיידי של החוב שמועד פרעונו הוקדם הוא-הוא הנזק שמפניו מבקש סעיף 26(ד) לתת לערב היזדמנות להיתגונן, ומקום בו לא ניתנה לו היזדמנות כזו – פוטר אותו החוק מנשיאה בתוצאות.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי במקרה דנן יש לפטור את הערב מתשלום ריבית הפיגורים שהתווספה ונכללה בסכום התביעה ביחס לתקופה בה חדל הלווה לשלם את תשלומי ההלוואה .

אבהיר עתה כי הטענה נדחית על ידי.

עוד אוסיף כי הנתבע מצידו לא עמד על הגשת בקשה לקבלת המסמכים מהבנק הגם שניתנה לו אפשרות לעשות כן. (החלטה בדיון מיום 26.11.2018) סוף דבר : נתבע מס' 2 ישלם לתובע סכום של 86,022 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

ר' בהקשר זה ע"א 1756/11 חבה נ' בנק הפועלים בע"מ (8.4.13) שם נקבע כי: "תשלומו המידי של החוב שמועד פרעונו הוקדם הוא-הוא הנזק שמפניו מבקש סעיף 26(ד) לתת לערב היזדמנות להיתגונן, ומקום בו לא ניתנה לו היזדמנות כזו – פוטר אותו החוק מנשיאה בתוצאות. במלים אחרות, הסעד במקרים שבהם הופרה חובת היידוע ניתן בהתאמה לשעור הנזק שניגרם לערב בפועל בשל ההפרה. תוצאה זו עולה במפורש מלשונו של סעיף 26(א) לחוק הערבות, המורה כי במקרה של אי מתן-הודעה יופטר הערב מערבותו "כדי הנזק שניגרם לו בשל כך". עקרון זה יפה גם לחובת היידוע לפי סעיף 26(ד), שבמובנים רבים איננה אלא מקרה פרטי של חובת היידוע הכללית יותר הקבועה בסעיף 26(א)"

סיכום ביניים: נוכח קביעתי כי הבנק לא עמד בחובותיו על פי סעיף 26 לחוק הערבות, הרי שאין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית פיגורים.

...

סוף דבר: הנתבעים ישלמו לבנק, ביחד ולחוד, סך של 110,649 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

בנוסף, ישלם הנתבע 2 לבנק סך של 23,545 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

בנוסף ישלמו הנתבעים לבנק, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מהיום, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מתן הודעה לתובעת על ביטול ערבותו של הנתבע סעיף 15(א) לחוק הערבות שכותרתו "ערבות לחיוב לעתיד לבוא", עוסק ביחסים שבין ערב, אשר מבקש לבטל את ערבותו, לבין הנושה שלטובתו ניתנה הערבות, והוא קובע כך: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שניגרם לו עקב הביטול". על פי הוראת הסעיף, הערב רשאי באמצעות הודעה חד צדדית שנמסרה בכתב, להודיע לנושה על ביטול ערבותו לחיוב עתידי.

משכך, ומשאין אנו נכנסים בגדריו של פרק ב' לחוק הערבות, לא ניתנה לנתבע רשות להיתגונן בטענה זו. למעלה מן הנידרש אציין כי לפי סעיף 26 לחוק הערבות לו טוען הנתבע, אין הערב מופטר מערבותו אלא כדי הנזק שניגרם לו. ואולם אין משמעות הדבר כי על התובעת לא מוטלת חובה ליידע את הנתבע, על אי קיום חיוביה של החברה או על הארכה שניתנה לה לתשלום חובותיה וזאת מכח עיקרון תום הלב.

...

בנוסף, סבורני כי ניתן היה לפעול בדרכים אחרות, כגון: השגת הסדר בין הצדדים לפינוי המושכר ואיתור שוכר חילופי על ידי התובעת, או בדרך של מימוש הציוד והמכונות שהיו בבעלות החברה ואשר נטען כי לבסוף הועלמו מהמושכר.

כן סבורני כי ניתן היה לנקוט באמצעים אלה בצורה יעילה יותר, ככל שהתובעת היתה מקדימה ומיידעת את הנתבע בחובותיה של החברה, לפני שאלה הלכו ותפחו כמו גם חובותיו של עיוש, עד לכניסתו להליך של פשיטת רגל ביולי 2018.

סוף דבר לאור קביעתי האמורה אני דוחה את דרישת התובעת לחיוב הנתבע בכלל חובות החברה, למעט סך של 83,560 ₪ (היינו חוב דמי השכירות בסך של 138,060 ₪ בניכוי הסכומים ששולמו עד וכולל נובמבר 2017, בסך כולל של 54,500 ₪ ).