אי מימוש הזכות בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)

" על דיני העכבון חלות שתי מערכות דינים: האחת, הנה ההסדר הכללי המצוי בסעיף 11 לחוק המיטלטלין, הקובע באופן כללי את דרך הפעלת הזכות, מהותה והיקפה, ואשר אינו מהוה מקור להיווצרותה; והשניה מצויה בהוראות ספציפיות בחוקים שונים המקנות לנושים זכויות עכבון ייחודיות, כדוגמת סעיף 31 לחוק המכר, סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, וסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, הקובעים מתי קמה הזכות לעכב נכסים במקרים ספציפיים, ומהוות מקור שבדין לזכות העכבון (ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפרוק), פ"ד מו(3) 58 (1992); ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' מאזן אמין שחיבר, פ"ד נו(5), 925 ,עמ' 931-932; מ' דויטש קניין (כרך ב', תשנ"ט), 204; נ' זלצמן עכבון (הוצאת רמות), 36 (להלן: "זלצמן")).

למעלה מכך, לטעמי, גם כעניין של מדיניות משפטית, קיים קושי לקבל טענה לאי מסירת חזקה במועד החוזי המוסכם בשל מימוש זכות העכבון, מקום בו צד לעיסקת מכר מקרקעין טוען כי הסכם המכר, שכידוע חלה לגביו דרישת הכתב בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, אינו משקף את מלוא הסכמות הצדדים.

...

עוד טען, כי מעדות המבקש עולה שהמבקש שולט בעברית באופן מוגבל; כי סוכם על מחיר מסוים ובסופו של דבר נרשם בהסכם המכר סכום אחר; וכי יש לבחון התנהלות עורכת הדין שייצגה את הצדדים בעסקה, ויש להתיר למבקש להתגונן לשם בירור כלל הטענות.

המבקש הפנה בעניין זה להודעת דוא"ל שצורפה לתשובתו לתגובת התובעים לבקשת הרשות להתגונן, בה כתב ב"כ המשיבים כי מרשו אינו מתכחש לפריטים שנותרו בדירה ומוכן לשלם עבורם, אך לא את הסכום שסוכם מלכתחילה לאור הנזקים שנגרמו למשיבים כתוצאה מפירוק פריטים שונים מהדירה ללא הסכמה ובניגוד לסיכום בין הצדדים.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת הרשות להתגונן נדחית.

גם במבט צופה פני עתיד, הנתבעת אינה מתכוונת להתעשר מהמהלך (לדוגמה באמצעות קבלת תשלום מנופשים חדשים עבור אותה חופשה אשר חלקה כבר משולם מכספי התובעים); נהפוך הוא: הנתבעת נכונה לאפשר בעתיד (עם שוך סערת הקורונה) לתובעים לממש את זכותם המקורית לנופש בטנזניה או לחלופין לנצל את הכספים ששלמו (ולא הושבו - 4,000$) לרכישת כל שירות של הנתבעת (שכן נופשים אחרים ישלמו לנתבעת תמורת הנופש בטנזניה ו-4,000$ מתוך התשלום יופנו למימון הרכישה העתידית של התובעים).

קובע סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות), אשר כותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה": (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

...

סבורני אפוא כי מדובר בהתקשרות חוזית אשר הנתבעת לא יכלה לבצע את המוטל עליה בשל כח עליון - מגפה אשר העולם לא ידע כמוה לפחות כמאה שנה (מאז השפעת הספרדית אשר הכתה בשלהי מלחמת העולם הראשונה).

בהתחשב בכל הנסיבות שתוארו ובפרט בכך שהסך של 4,000$ אינו בידי הנתבעת ולמעשה כלל עולם התיירות מצפה לחזרה לפעילות, סבורני כי קבלת דרישת התובעים שהנתבעת תשיב לידיהם לאלתר את הסך של 4,000$ המעוכב בידי ספק שירותי הקרקע בטנזניה לא תהיה צודקת ותהיה בה חלוקה לא הוגנת של הסיכונים והתוצאות הנובעים מאי קיום הטיול בשל מגפת הקורונה.

התוצאה התביעה להשבת 100$ בגין תשלום עבור ויזות לטנזניה - נדחית.

אם רצו עמוס ואביב לבטל את ההסכם ביניהם לבין נתן, היה עליהם להודיע לו, בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת הסכם) תשל"א-1970, הדרישה למתן הודעת ביטול היא מהותית, ובלעדיה אין ההסכם מבוטל.

גם קביעתו של בית משפט קמא, כי הרווח הוא רווח תאורטי איננה נכונה; "אפילו מדובר היה ברווח תאורטי שטרם מומש לא היה בכך כדי לגרוע מן הזכות לפצויי קיום בגובה ההפרש בין התמורה בעד הנכס לעומת שוויו במועד ההפרה" ( ס' 160 לפסק המחוזי).

...

לסיכום, הייתי מציעה לחברותיי לקבוע כדלקמן: לדחות את הערעור של אביב באשר לזכויותיו של נתן.

ש. שטמר, שופטת עמיתה השופטת ברכה בר-זיו [אב"ד]: קראתי את חוות דעתה של חברתי, השופטת ש. שטמר, ואני מסכימה עם התוצאה אליה הגיעה חברתי , לפיה, בסופו של יום, יש לדחות את ערעורו של אביב ולחייבו בהוצאות כמוצע על ידי חברתי.

א. אלון, שופטת הוחלט: הערעור נדחה.

ואולם אפילו היו בידי התובע ראיות על אי תשלום התמורה, על אף שהטענה העיקרית היא להפרת חוזה, מעולם לא ניתנה על ידי התובע "הודעת ביטול" בהתאם לסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אלא התובע עותר לסעד הצהרתי בגין הפרת חוזה תוך דילוג על הודעת ביטול ובצוע השבה כדין.

לבסוף נטען כי הסעד המבוקש אינו בר מימוש לאור משכנתא הרשומה על הנכס וכן כי לא שולמה אגרה מספקת בשים לב לכך שמהות התביעה היא למעשה ביטול חוזה המכר.

על פי סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 (להלן – "חוק התרופות") "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". ככל שבוטל החוזה חלה חובת השבה הדדית מכח סעיף 9 לחוק התרופות.

...

לנוכח המסקנה אליה הגעתי לא ראיתי מקום להידרש לטענות האחרות שהעלו הנתבעים.

בנסיבות אלה החליטה קואופ, שעליה לפעול בדרך של מתן הודעת ביטול חד צדדית לפרתם בעיניין הסכם הקומבינאציה, שלא מומש במשך כ-16 שנה.

· סעיף 9 להודעת הביטול: "כידוע לכם העבירה מרשתי [קואופ – י.ג.] את זכויותיה בנכס עפ"י הסכם הקומבינאציה לצד ג' [לקבוצת אדרי – י.ג.], ועקב הפרת הסכם הקומבינאציה נגרמו למרשתי [לקואופ – י.ג.] נזקים כבדים. מרשתי שוקדת בימים אלו על כימות וגיבוש נזקיה, ושומרת לעצמה את הזכות לתבוע ממכם [מפרתם – י.ג.] את מלוא הנזקים שנגרמו לה בגין הפרת ההסכם". ואם היה עדיין ספק לקורא, מה הם אותם הנזקים שקואופ הודיעה לפרתם בהודעת הביטול, שהיא תתבע אותם ממנה - שלח מפרק קואופ לקבוצת אדרי טיוטת תביעה, שניסח בסמוך למתן הודעת הביטול.

קואופ שינתה עמדתה, וביקשה לעבור מהחלופה של ביטול הסכם הקומבינאציה, שהצריכה הגשת תביעה וזכייה בתביעה על בטלות הסכם הקומבינאציה, לחלופה של מכר זכויות הקואופ שנותרו, שעיקרן גביית יתרת החוב של קב' אדרי לקואופ בגין זכויות הקומבינאציה, בתמורה לכך שצמרת מקב' פרתם תשלם את שומות מס השבח שחלות על קואופ, ותשפה את קואופ על כל תביעה שתוגש נגדה [ראו סעיף 8 להסכם המחאת הזכות].

עוד ראו לעניין אי אכיפת חיוב כספי מכוח שקולי צדק, עפ"י סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה): רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661; ע"א 254/86 ניניו נ' משכן, פ"ד מב(1); ע"א 4893/14 זועבי נ' משרד האוצר; ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, פ"ד סו(1) 442.

נדגיש, בסעיף 1.1 להסכם מ-7.11.16, שנחתם בין ההסתדרות לבין צמרת ופרתם, נקבע: "מוסכם כי לאחר 48 חודש מתאריך מיסמך זה, רשאי כל אחד מהצדדים לבטל את הסכם הקומבינאציה...". סוף דבר א] הויתור הזמני של קואופ על גביית 10.6 מיליון ₪, בגין הזכויות מכוח עסקת הקומבינאציה, לאחר שלא הוגדלו זכויות הבניה ע"י רשויות התיכנון והבניה, ולא ניתן היה לממש את הסכם הקומבינאציה - הפך לויתור סופי, שלא ניתן לחזור ממנו ביחסים הפנימיים בין קואופ לבין קב' אדרי.

...

נדגיש, בסעיף 1.1 להסכם מ-7.11.16, שנחתם בין ההסתדרות לבין צמרת ופרתם, נקבע: "מוסכם כי לאחר 48 חודש מתאריך מסמך זה, רשאי כל אחד מהצדדים לבטל את הסכם הקומבינציה...". סוף דבר א] הוויתור הזמני של קואופ על גביית 10.6 מיליון ₪, בגין הזכויות מכוח עסקת הקומבינציה, לאחר שלא הוגדלו זכויות הבניה ע"י רשויות התכנון והבניה, ולא ניתן היה לממש את הסכם הקומבינציה - הפך לוויתור סופי, שלא ניתן לחזור ממנו ביחסים הפנימיים בין קואופ לבין קב' אדרי.

ג] התובעות תשלמנה לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום הפסק ועד התשלום בפועל.