אי ידיעת עובד על קיומם של ימי מחלה לא מנוצלים

וכך נומקה עמדתה: על המשיבים הנטל להוכיח את קיום העובדות המצדיקות חריגה מכלל ההתיישנות; בעיניין פלצנר נקבע שעובדי המחקר לא יכלו לדעת עד לפרישתם שנשללה מהם הזכות לצבירת ימי מחלה בשבתון, אך במועד פרישתם של המשיבים דנן, מצב הדברים כבר היה גלוי והם יכלו לבחון אותו, שכן בטופס הפרישה פורט חשבון ימי המחלה; מדובר בחישוב מתמטי פשוט שיכול היה להערך בקלות, אף לפי עדות המשיבים, וכך למעשה עשה ד"ר פלצנר; אף אילו היה מדובר בחישוב מורכב, אין לכך חשיבות לעניין היתיישנות משהמידע היה בידי המשיבים בפרישתם ודבר לא מנע מהם לבחון אותו, בעצמם או על ידי איש מיקצוע; המשיבים יכלו בקלות רבה למנוע את אי ידיעת העובדות המהוות עילת התביעה; לא נטען שהמדינה מנעה את גילוי העובדות; עמדת המדינה בתום לב היתה שאין זכאות לצבירת ימי מחלה בשבתון ולכן אין לומר שהסתירה מידע או שהיה עליה ליידע פורשים שימי מחלה בשבתון לא נצברים; לכל היותר מדובר בטעות משותפת של המדינה ושל ארגון הסגל; דבר לא מנע מהמשיבים לעיין בהסכמים הקבוציים החלים עליהם; האחריות לבדיקת זכויות בפרישה חלה על הפורשים; חזקה שהמשיבים בדקו את חשבון ימי המחלה כשקיבלו אותו ומשלא העירו על כך המשמעות היא כי הסכימו לתוכנו.

עוד טענה שהקביעה כי המשיבים לא יכלו לדעת שנמנעה מהם זכות הצבירה של ימי מחלה בשבתון, אף לא בזהירות סבירה ובשקידה, נעשתה ללא כל ניתוח משפטי או עובדתי ולא ניתן כל משקל לכך שהאחריות לבדיקת הזכויות הניתנות בפרישה חלה על העובד.

כל אדם סביר היה מתייחס כך לטופס, בלי שיעלה אצלו צורך לערוך חישובים כלשהם, בין אם פשוטים ובין אם מורכבים; העובדה שהיחיד שגילה את העניין היה ד"ר פלצנר, 20 שנה ממועד חלותו של הסכם השבתון, מלמדת בבירור שאדם סביר לא יכול היה לגלות זאת; העובדות שנעלמו מהמשיבים (עד לפסק הדין בעיניין פלצנר) הן פעולות ההחרגה והגריעה של ימי מחלה בשבתון ממכסת ימי המחלה שלא נוצלו על ידם ומזכים אותם בפצוי; זו אי ידיעת העובדות ולא אי ידיעת המצב המשפטי ואין נפקות לכך שלצד קביעת בית הדין האיזורי בעיניין זה הזכיר בית הדין קמא את אי ידיעתם על הזכות לצבירת ימי מחלה בשבתון (מה שכלל לא נאמר מפיהם); עמדת המדינה היא שהופכת את סעיף 8 לאות מתה; אין להקיש לענייננו מפסק הדין בעיניין קונה, משנסיבותיו שונות לחלוטין, מה עוד שהתביעות בעיניין קונה נדחו על יסוד הסדר מיצוי זכויות מיוחד שהקנה לתובעים שם הטבות מופלגות; לא בכדי הסיק בית הדין קמא, כי המדינה נהגה באופן לא אחיד כלפי עובדיה, שיש בו כדי להעיד על דרכה הפסולה.

...

סיכומם של דברים: בשים לב למכלול הנסיבות - היות המשיבים "עובדים סבירים"; האירוע (פרישה לגמלאות); אופי המידע הרלוונטי (העובדה שהמדינה לא לקחה בחשבון את ימי המחלה בשבתון, כלומר מדובר במידע גלוי ופשוט, נתונים גולמיים); אופי הבירור (מדובר בבירור פשוט מאד); היות המשיבים מלווים על ידי ארגון עובדים יציג (כך שגם יכולים היו להיעזר בו, במיוחד לבירור תשלום מלוא זכויותיהם עם הפרישה); פועלה של המדינה בכובעה כמעסיקה ולא כרשות שלטונית; העדר פעולה מכוונת של המדינה - כל הנסיבות הללו יחד מביאות למסקנה כי המשיבים יכולים היו, במישור האובייקטיבי, לברר את העובדות החיוניות לתביעתם כבר במועד פרישתם, וכי במישור הנורמטיבי ראוי לדרוש מהם לעשות כן. מאחר שתביעות המשיבים הוגשו בחלוף יותר מ-7 שנים ממועד פרישתם, ומשלא הוכיחו כי יש להשעות את מירוץ ההתיישנות עד למועד הגילוי המאוחר, על פי סעיף 8, יש לקבוע כי תביעותיהם התיישנו.

כך אנו קובעים.

סוף דבר ערעור המדינה מתקבל.

לפני תביעתה של הרבנית גב' חנה רוזנצויג, אלמנת המנוח, הרב יעקב רוזנצויג ז"ל (להלן - גב' רוזנצויג והרב המנוח, בהתאמה) וכן ילדיו, יורשיו החוקיים של המנוח (להלן – התובעים) כנגד המועצה הדתית אבן יהודה (להלן - המועצה) ומדינת ישראל, המשרד לשירותי דת (להלן - המדינה או המשרד לשירותי דת)(המועצה והמדינה יכונו יחדיו להלן - הנתבעות), לקבלת פיצוי בגין הפרישי שכר (לרבות, הפרישי אחזקת רכב ואי הפקדת כספים לקרן הישתלמות), הפרשים בגין מענק שנים עודפות, פדיון ימי חופשה ופצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים.

" בנוסף, הלכה פסוקה היא כי זכות השימוע צריכה להנתן אף במסגרת מהלך של פיטורי צימצום, ויפים לעניינו הדברים אשר נפסקו על ידי בית הדין הארצי: "הצורך בפיטורי צימצום במקום עבודה בא בדרך כלל לעולם מתוך אילוצים כלכליים של מקום העבודה, ובמגמה להבריאו. ... מדובר בהליך קשה וכואב, בו 'העובד מאבד את מקור פרנסתו ואילו המעסיק מאבד כוח עבודה מיומן' (הנשיא אדלר בע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ - רחל כהן, [פורסם בנבו] מיום 18.7.2003, בפיסקה 4, ...). על הצורך במתן ביטוי למימד האישי המתחייב מתכנית הבראה, לרבות בפיטורי צימצום במקום העבודה, עמד חברי השופט צור בעיניין החברה הממשלתית למדליות, בציינו כי 'יישומה של תכנית על עובד, מחייב את המעביד לבחון את עניינו של העובד הפרט, את הצורך בפגיעה בו או בתנאי עבודתו, את מידת הפגיעה הראויה, את השאלה האם אמות המידה שנקבעו מיושמות כהלכה בעיניינו של הפרט, את מצבו האישי וכיוצאים באלה שיקולים ועניינים עליהם יש לתת את הדעת ביחסים שבין המעביד לעובד הבודד. בחינה אישית זו מחייבת קיומו של דיון עם העובד עצמו, או - למצער - מתן היזדמנות לעובד להשמיע את דברו בטרם קבלת החלטה בעיניינו' ... דעתו של השופט צור באותו עניין שהייתה דעת מיעוט, הפכה לדיעה המקובלת על הרוב בפסיקה מאוחרת יותר. כך בפסק דין מפי סגנית הנשיא (כתוארה אז) אלישבע ברק בעיניין איגוד ערים לכבאות הודגש כי 'גם כאשר מדובר בפיטורין בגין מצב כלכלי קשה, הליך המכונה "פיטורי צימצום" או "פיטורין כלכליים" – redundancy – מדובר בסיום עבודתם של בני אדם.

בית הדין הארצי פסק זה מכבר כי: "חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 מקנה לעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה, זכות לקבל ממעבידו תשלום, בהתאם למפורט בחוק. תשלום דמי המחלה הוא תשלום סוצאלי, אשר מטרתו לאפשר קיום לעובד ובני משפחתו, שעה שנבצר ממנו לעבוד עקב מחלה. להבדיל מחוקים סוצאליים אחרים, כדוגמת סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, שעניינו "פדיון חופשה", אין בחוק דמי מחלה כל הוראה המקנה זכות ל"פדיון" ימי מחלה צבורים בלתי מנוצלים.

ושאתה אומר שהרב לא היה זמין לא השגיח על כשרות נישואין , קבורות , וכו, הוא לא עשה את תפקידו ולא היה זמין? אני לא יודע מה תפקידו , בפורמלי לדאוג לקבורה זה אני עשיתי, בתצהיר כתבתם שהוא דאג לקבורה וזה לא נכון , הוא בודאי לא תחזק מקואות ולא בתי כנסת אני לא יודע מה בדיוק תפקידו ולכן אני לא יודע לומר.

...

נוכח הדברים האמורים לעיל, דין התביעה בגין רכיב זה , להידחות.

לאור האמור לעיל, טענות הנתבעות בעניין זה נדחות.

סוף דבר תביעת התובעים מתקבלת בחלקה.

לטענת התובעת, מסירת ההודעה לעובדים על פרישתה לא הייתה מתואמת עימה והוא הופתעה לגלות שזו הייתה מטרת הישיבה תוך כדי הישיבה עצמה.

דיון והכרעה זכאות לגימלת פנסיה חודשית או לשווי הגימלה ממועד הפרישה ועד לגיל 57 כמתואר בפרק העובדתי, בסופו של יום, לא אושרה למועצה תכנית הבראה או תוכנית ריענון ועל כן, התובעת לא פרשה מעבודתה במועצה במסגרת תוכנית הבראה או תכנית ריענון המאפשרת קבלת גמלת פנסיה חודשית באופן מיידי[footnoteRef:21].

מכל מקום, כפי שעולה מההתכתבות של התובעת עם ב"כ המועצה, עו"ד מעלואני, התובעת ידעה שלא נחתם הסכם פרישה בעיניינה וכן נימסר לה ביום 15.7.2015 עובר למועד הפרישה המתוכנן כי משרד האוצר טרם אישר את תוכנית הריענון ועל כן, החשב המלווה של המועצה לא חתם על טופסי הפרישה שלה.

מעבר לידרוש יצוין כי התובעת עצמה טענה שהיא יודעת שהזכאות לפצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים היא מגיל 55 ומעלה ולפיכך, היא אינה תובעת פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים אלא תשלום דמי מחלה עבור חודש יולי 2015 [footnoteRef:36].

לפיכך, אנו סבורים כי קיים ספק, האם התובעת הציגה לנתבעת אישורי מחלה בגין חודש יולי 2015.

...

יתר על כן, אנו סבורים כי לאחר שנודע למועצה שמשרד הפנים לא מאשר את תוכנית הרענון ואת פרישתה המוקדמת של התובעת בתנאים מועדפים מכח חובות תום הלב וההגינות היה על המועצה ליזום פניה ישירה אל התובעת ולהעמיד בפניה את אפשרויות הבחירה בין חזרה לעבודה לבין המשך פרישה מרצון.

אנו סבורים כי למרות ההתנהלות הבלתי תקינה של המועצה, יש ליתן משקל גם להתנהלות התובעת ולהעמיד את גובה הפיצוי על סך של 20,000 ₪.

] סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהמועצה תשלם לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: דמי הבראה בסך 2,975 ₪.

עוד טענה כי התובע לא היה עובד טוב, כי נעדר מעבודתו לעיתים קרובות, כי לקח אוכל וציוד לחתולים מבלי לשלם עליו, וכי תיכנן את עזיבתו בחוסר תום לב, לאחר שניצל את כל ימי החופשה והמחלה שעמדו לרשותו.

כפי שעלה מהתמלול שהוצג לנו, ליאת בעצמה אומרת כי כלל לא ידעה שהיא צריכה להתריע בפני התובע על קיומם של ימי החופשה שעלולים להמחק אם לא ינוצלו.

...

משכך, מקבלים אנו את תביעת התובע ברכיב זה, ופוסקים כי על הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין כך בסך 3,000 ₪ (החלטנו לפסוק כאן פיצוי על הצד הנמוך בנסיבות העניין, ובמיוחד בשים לב לכך שמדובר במעסיק קטן).

הערה בטרם סיום טרם נעילה נציין כי לא נעלמו מענייננו טענות הנתבעת בתצהירה ביחס לחוסר תפקודו של התובע, לרבות פגיעה במוניטין ואף לקיחת סחורה בלא לשלם עליה ועוד, אלא שלטעמנו מדובר בטענות חסרות ביסוס כאשר אף לא נתבע כל סעד בגינם ועל כן לא מצאנו לנכון לדון בהם.

לסיכום תביעתו של התובע מתקבלת ברובה.

הנתבע הוסיף עוד, כי חלה על התובע חזקת הידיעה הקיימת בדבר זכויותיו על פי דין, אשר גוברת על הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות והטעים, כי בעת סיום עבודתו, קיבל התובע לידיו תלוש שכר ממנו יכול היה להבין כי לא שולם לו פדיון ימי המחלה, כך שהעובדות לא נעלמו מעיניו, אלא שפשוט לא הבחין בהן בזמן אמת.

וזו לשונו של סעיף 8: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף זה מכיל 2 תנאים מצטברים: האחד – אי ידיעת העובדות הרלוואנטיות מסיבות שאינן תלויות בתובע; השני – לא ניתן היה לגלות את העובדות בנקיטת אמצעי זהירות סבירים.

יחד עם זאת, יש לבחון את הדברים על פי המבחן האובייקטיבי שאומץ בפסיקה, היינו, האם אדם סביר שניכנס לנעליו של התובע – רופא במערכת הבריאות הציבורית - היה יכול לגלות על אודות זכותו לקבלת מענק בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים בזהירות סבירה, תוך נקיטת אמצעים סבירים בנסיבות העניין, בלא היתחשבות בתכונות או ביכולות של התובע הקונקרטי.

לאור האמור לעיל, קיים קושי לקבל את תביעתו של התובע על בסיס סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ועל כן, אני נאלץ לדחות אותה.

...

במסגרת כתבי הטענות הפנה הנתבע למספר רב של פסקי הדין התומכים בעמדתו, לפיהם בכל מקרה חלה על תביעת התובע התיישנות ועל כן דינה להידחות.

ומן הכלל אל הפרט מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה על התובע חלה חזקת הידיעה בכוח, שכן חזקה עליו כעובד מדינה שהוא מכיר את הוראות התקשי"ר ובכלל זה את הזכויות המגיעות לו, ואבהיר.

בהקשר זה מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה מדובר בנסיבות בהן התובע הוא רופא שהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה חבר בהסתדרות הרפואית (הר"י), ולא היתה כל מניעה כי יפנה לקבלת ייעוץ עובר לפרישתו.