השופטת ד' ברק-ארז:
חברת ביטוח חידשה באופן "אוטומאטי" פוליסות ביטוח רכב שהוגדרו מראש כתקפות לתקופה של שנה, מבלי שקבלה מהמבוטחים הסכמה מפורשת לכך.
באופן יותר קונקריטי, במוקד ההליך עמדו טענות הנוגעות לשני מסמכים רגולטוריים – האחד, מיסמך הנחיות שהוציאה נציגה מטעם המפקח בשנת 1999 בעיניין חידוש אוטומאטי של פוליסות ביטוח (להלן: מיסמך הנחיות 1999 או מיסמך ההנחיות), והשני, התכתבות בין איגוד חברות הביטוח (להלן גם: האגוד) לבין נציגה מטעם המפקח משנת 2000, שעסקה אף היא בנושא זה (להלן: התכתבות 2000).
בהיעדר סימנים שאין קיבול (כגון ביטוח בחברה אחרת) רשאית חברת הביטוח להניח, כי הביטוח התחדש, אולם, אם המבוטח יפנה תוך 30 יום ממועד חידוש הביטוח בטענה, כי לא התכוון לחדשו, לא יחול החידוש למפרע ויוחזרו דמי הביטוח, אם נגבו – בתנאי שהמבוטח לא חידש את ביטוח החובה או לא עשה בנושא משהו אחר המעיד מפורשות על כוונתו לחדש את הביטוח".
בתמצית, המבטחת טענה כי בעת שהתרחש מקרה הביטוח לא הייתה לתובע פוליסת ביטוח תקפה, ואילו הוא טען כי היתקיים נוהג בין הצדדים לפיו הפוליסה מתחדשת באופן אוטומאטי, אלא אם כן נשלחה למבטחת הודעה על אי-חידוש.
...
די בקביעה כי קיימת אפשרות סבירה לקבלת הפרשנות שהוצעה על-ידי המערערים על-מנת לקבוע כי דין הערעור להתקבל.
אף שהוא מסכים כי הכרעה מסוג זה היא החריג ולא הכלל, אני סבור כי העקרונות המנחים שהתווה יביאו בפועל לכך שהחריג ייהפך לכלל.
לעיתים נעשה בסמכות שימוש למתן החלטה "מחוזקת" לאישור ניהול התובענה כייצוגית, כפי שנעשה בעניין עמוסי עצמו (ראו, למשל, החלטתי בת"צ (מרכז) 60857-06-14 דבש נ' מועצה מקומת באר יעקב, פסקה 22 (18.2.2016)).