אי התקנת ביתן אשפה בניגוד לחוק עזר לתל אביב-יפו

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 1497-03-21 שיין נ' עריית בת ים לפני כבוד הרשם בכיר מיכאל שמפל התובע: ארתור שיין הנתבעת: עריית בת ים פסק דין

אלא מאי? הנתבעת אינה מתחשבת בזכותו האלמנטרית האמורה של התובע, ובוחרת לפנות את מכלי ופחי האשפה ברחוב בו מתגורר (בעצמה ובאמצעות קבלני משנה) בשעות לא שעות, תוך יצירת רעש בלתי סביר ובכך מונעת ממנו את זכותו הנ"ל. לא רק שהנתבעת מיתעלמת מזכותו של התובע שלא לסבול מרעש חריג בשעות בלתי סבירות (וזאת, כפי שיובהר להלן, בנגוד לדין), או מזלזלת בזכות זו, היא אף מיתעלמת מפסיקתו הקודמת של בימ"ש זה (כב' השו' יובל גזית), שכבר דן בתביעה דומה אותה הגיש נגדה התובע.

תקנה 6 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992, קובעת כך: "לא יבצע אדם ולא ירשה לאחר, באיזור מגורים, בין השעות 06:00-22:00 למחרת ובימי מנוחה, לבצע פעולות פריקה וטעינה או טילטול מכלים לרבות מכלי אשפה, חביות, מכלי גז מיטלטלים, סחורות וכיוצא באלה, באופן הגורם או העלול לגרום לרעש." הערייה הפניתה בכתב הגנתה לחוק למניעת מפגעים , תשכ"א-1961 ולחוק עזר לעריית בת ים (מניעת רעש), התשמ"ג-1983 וטענה, כי יש לה, מכוחם, שיקול דעת לחרוג, במקרים מסוימים, מהוראות התקנות למניעת רעש.

באשר לפצוי הנתבע: אין חולק, כי התובע לא התקין בדירתו חלונות חדשים מבודדי רעש ולכן אינו זכאי לתשלום בגין רכיב זה, שבכל מקרה לא הוכח כנדרש (לא די להתבסס על הצעת מחיר אחת ויחידה אותה הציג התובע במהלך הדיון והגישה לתיק בסמוך לאחריו).

...

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי הנתבעת הפרה את הוראת תקנה 6 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 [ראה גם ת"ק (פ"ת) 7244-07-17, שקד נ' עיריית פ"ת (8.1.2015); ת"ק (אש') 52617-02-15, עו"ד אבו אליעזר נ' עיריית אשקלון (10.9.2015)].

לאחר שלקחתי בחשבון את נסיבות המקרה ובכלל זה את מספר הפעמים בהם הפרה העירייה את הוראות התקנות (וסבורני, כי מדובר במספר פעמים רב משך תקופה ארוכה למדי), את הרעשים אשר נוצרו עקב פינוי האשפה כפי שהעיד התובע וכפי שנשמע בסרטונים (רעש של פחים, צעקות, רעש של נסיעת משאיות וכיוצ"ב), וכן את העובדה, כי לנתבעת כבר "נשלף כרטיס צהוב" בדמות פסק הדין הקודם, והתובע אף פנה אליה מספר פעמים לא מבוטל לפני הגשת התביעה דנן בניסיון לפתור את הבעיה, אני מעמיד את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע ולבני ביתו על סך 20,000 ₪.

לסיכום: אני מחייב את העירייה לשלם לתובע סך של 24,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, כאשר הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 17987-12-16 14 מרץ 2019 לפני: כב' השופטת מיכל נעים דיבנר נציגת ציבור (עובדים) – גב' סיגל רונן כץ נציג ציבור (מעסיקים) – מר עמוס הראלי התובעת צרפתי ענבל, ת"ז 313234833 ע"י ב"כ עו"ד תומר גלילי הנתבעים 1. אמיר גידרי, ת"ז 23817901 2. אורלי ארזי (גידרי), ת"ז 029417789 פסק דין

החלטתה לעזוב אינה מקצועית, וגרמה לצוות הגן לעבוד שעות נוספות, לחוסר אמון במערכת מצד ההורים ובניסיונות "לכבות שרפות" במקום להשקיע את המרץ בחינוך ועזרה בהסתגלות של הילדים וההורים.

התובעת אינה זכאית לתשלום עבור מספר חודשי העבודה שהיא דורשת, שכן היא הציבה תנאים בלתי סבירים ובלתי מתקבלים על הדעת, הפוגעים במהלך העבודה התקין של צוות הגן העובד בשיתוף ותמיכה מלאה ובנגוד למצוין בחוזה.

הנתבעת 2 הצהירה (סעיף 5 לתצהירה) כי - "בגן שלנו "כולם עושים הכל", גם אני ואמיר, גם הגננות כמו הסייעות, שוטפים כלים, מנקים ריצפה, מחליפים חיתולים, מפנים אשפה ומסייעים בכל דבר ועניין לרווחת ילדי הגן".

...

הנתבעים העלו בכתב ההגנה טענות קיזוז כלליות אשר לא מצאנו לנכון לקבלן, הן מן הטעם שהועלו באופן כללי ולא מכומת והן מן הטעם שעל פי המסרון ששלח הנתבע 1 לתובעת הוא ציין "ניפרד כידידים", ביטוי המעיד על הסכמתו להפסקת עבודתה לאלתר והעדר טענות הנובעות מכך.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 392 ₪ עבור שעות עבודתה של התובעת.

יתר התביעות – נדחות.

כמו כן, בכניסה לתא השירותים שלא הותאם לנכים לא היה שלוט מכווין לשירותים נגישים בנגוד לחובה חקוקה.

בתגובה לכך שלחה חברת שערים הודעת צד ד' לחברת א. סמואל בע"מ בטענה שהיא משמשת כמתווכת גרידא בין צד ד' לנתבעת 3 בעיניין הדלת ואינה המתקינה ו\או המתחזקת הישירה של הדלת נשוא הארוע השני.

היא מבקשת 47,500 ₪ על תמיכה סיעודית שלה ושל בנה במנוח מיום קרות התאונה הראשונה עד יום קרות התאונה השנייה בחישוב של 2,500 ₪ בחודש, כן עזרה של 25,000 ₪ מיום קרות התאונה השנייה ועד יום הפטירה ב31.12.15.

(ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).

...

משכך נדחית התביעה בעניין התאונה השניה.

ענייני הנזק על אף שדחיתי את טענות התביעה בעניין החבות, הן בקשר לתאונה הראשונה, והן בקשר לתאונה השנייה, החלטתי לציין דעתי גם בעניין שאר הנזק.

סוף דבר התביעה נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 7029-04-20 ברביש נ' עירית תל-אביב-יפו לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל התובעת: קירא ברביש הנתבעת: עירית תל-אביב-יפו מטעם התובעת: עו"ד יובל חרש. מטעם הנתבעת: עו"ד שרון המר. פסק דין

הוא שמע את התובעת צועקת, היא הייתה על האדמה והענף עליה, קיבלה מכה בראש וביד, עזר לה. לדבריו, הענף הזה לא היה גזום הוא פשוט נפל.

דיון והכרעה לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, שהרשות המקומית מכוח סמכותה על פי החוק נושאת בחובת זהירות כלפי העוברים ושבים בתחומה ובין היתר חובה לדאוג לתקינות התשתיות באחריות הרשות, לרבות מצבם התקין של העצים הנטועים בדרכים ציבוריות.

...

העדה הסבירה שנפגשו עם אגרונום לקבל חוות דעת לגיזום עצים, הגיעו למסקנה שהיות וזה ברוש אין לגזום, למרות זאת גזמו מבחינה אסטתית בלבד.

בהקשר זה, לא מיותר להפנות לעניין הכשרה, שם דן בית המשפט בעניין דומה ובחר להעביר את הנטל לעבר כתפי הנתבעת, ובלשונו של בית המשפט: "ובמה דברים אמורים, הנתבעת מאשרת כי שבועיים לפני האירוע נשוא התביעה פעלה לגיזום העצים ברחוב הקליר, לרבות העץ נשוא התובענה. התוצאה של נפילת הענפים כשבועיים לאחר הגיזום דווקא מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה...". שוב גם בהקשר זה, הנתבעת בחרה שלא להביא עדות רלוונטית של הקבלן שביצע את עבודת הגיזום, על מנת לסתור את התרחיש לו טענה התובעת.

אכן הנתבעת נהגה באופן ראוי כאשר נעתרה לפניית התובעת לגזום את העץ ואולם קשה שלא להתרשם שהביצוע היה כושל, כאשר ענפי העץ נפלו על גדר התובעת ושברו אותה וימים לאחר מכן נפל ענף על ראשה של התובעת ופגע בה. בנסיבות אלה, ניתן להגיע למסקנה באמת המידה הנדרשת בהליך האזרחי שהנתבעת או מי מטעמה התרשלו בפעולותיהם, הכל גם בשים לב שהנתבעת נמנעה מהבאת עדויות רלוונטיות, התנהלות הפועלת כנגדה.

המבקש נתבע בטענה לחבותו לתשלום הארנונה ותשלומי החובה בהיותו מחזיק בנכס וזאת מכוח הוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ד- 1992 וחוקי העזר לעריית חולון.

על כן, ונוכח הוראות תקנה 180(ג) לתקנות החדשות, הליך זה אינו חוסה תחת הוראות התקנות החדשות והחלטה זו ניתנת על יסוד המצב המשפטי וההלכות הנוהגות כפי שאלו חלות על הליך זה. החלטה זו ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים בבקשה בפניי ביום 18.11.2020 במסגרתו נחקר המבקש על ידי ב"כ המשיבה והצדדים סיכמו טענותיהם.

גם במסגרת הערר, אשר הוגש באיחור ובנגוד למועדים הקבועים בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר"), העלה המבקש טענות דומות.

כפי שנקבע בבר"ם 7618/16 עריית תל אביב- יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.16) (להלן: "עניין רמת אביב"): "חוק הערר מורה כי נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לועדת הערר... ככלל, רק לאחר שימצה הנישום את ההליכים במסלול ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו אל בית המשפט לעניינים מינהליים, במתכונת של ערעור מינהלי" (כן ראו בעע"ם 6993/15 עריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, פסקה 20 (16.8.2016) להלן: "ענין אספיאדה").

...

טענות המבקש במסגרת הבקשה מעלה המבקש מספר טענות כנגד התביעה: יש לדחות את התביעה בשל אי מסירת הודעות כדין על שומת הארנונה- לטענתו, המשיבה לא קיימה את חובתה להפיק ולמסור שומת ארנונה כדין.

על כן טענות המבקש, המצויות בסמכותה הייחודית של ועדת הערר ובתי המשפט לעניינים מנהליים (כערכאת הערעור על החלטות ועדת הערר), אינן יכולות לשמש הגנה בתביעה זו ודין הבקשה להידחות.

במועד הדיון, המבקש היה מודע לכך שהערר נדחה, אך טען כי לא קיבל לידיו את החלטת הערר (עמ' 1 ש' 17- 19).

לסיכום לאור כל האמור לעיל ובשל כל הטעמים שציינתי לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן רשות להגן.