אי התייצבות לדיון בשל מחלה

ביום 29.6.22 הוגשה מטעם הנתבעת "הודעה על אי התייצבות לדיון" מחמת מחלה של מר שרעבי.

...

לנתבעת טענות הגנה טובות מאד אשר ראוי כי תתבררנה בפני בית הדין וראוי כי לנתבעת יינתן יומה בבית הדין; לטענת התובע, יש לדחות את בקשת הנתבעת בין היתר מן הנימוקים הבאים: פסק הדין לא ניתן על בסיס מידע שגוי שכן ראיותיה של הנתבעת לא הוגשו לבית הדין עד לערב הדיון בבקשה לביטול פסק הדין; גם אם היה למר שרעבי קושי להתייצב לדיון, הנתבעת לא מבהירה מדוע לא התייצב נציג אחר מטעמה; לא הונחה בפני בית הדין ראיה המעידה על קיצור חופשתו של מר שרעבי או ראיה על מחלתו של מר שרעבי במועד הדיון; הנתבעת לא הניחה סיכויי הגנה ראויים; ביום 2.10.22 התקיים דיון בבקשה והצדדים טענו את טענותיהם כמפורט בפרוטוקול הדיון.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין, בכפוף להפקדת חלק מסכום פסק הדין בקופת בית הדין ותשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הנתבעת הגישה ביום 19.5.22 בקשה לדחיית מועד הדיון מן הטעם שנציגה, מר שרעבי ימצא בחופשה משפחתית.

יוטעם עוד כי טענת הנתבעת לפיה פסק הדין ניתן על יסוד מידע שגוי וראיותיה הוגשו מבעוד מועד נדחית על ידיי.

בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה כאמור, כשנה לאחר המועד בו נדון המערער בהעדרו, טען ב"כ המערער כי המערער לא התייצב לדיון בשל כך שלקה ב"שפעת קשה", והוצג אישור רפואי מקופת חולים, לפיו "הומלץ על מנוחה" בין ה- 8.3.22- 10.3.22; לדברי המערער פנה בבקשה לביטול פסק הדין לאחר שנודע לו משוטר על הפסילה שהוטלה עליו.

...

נקבע כי נוכח אי הגשת הבקשה לביטול פסק הדין תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין כמתחייב מהוראת סעיף 130(ח) לחסד"פ, ומשלא ניתנה הסכמת תובע להגשת הבקשה לאחר המועד, הרי שדינה של הבקשה להידחות על הסף.

טענת המשיבה בפניי כי למדינה שיקול דעת משלה לגבי ניסוח פרטי האישום, אינה גורעת מתוקפו של כתב האישום "המשטרתי" כפי שנפסק בפסקי הדין השונים, ואציין כי הקביעה בעניין שושני בו אוזכרו ההחלטות בדנ"פ בקשי, קוטלאייר, וקוזניצוב, ניתנה חרף טענת הפרקליטות כי "הדו"ח מהווה כתב אישום "על תנאי", וכי ההחלטה על הגשת כתב אישום מתקבלת בסופו של דבר רק על-ידי התביעה.

נוכח שינוי זה, ומשעולה מגזר הדין כי לגילו של מבצע הנהיגה ניתן משקל מחמיר, ולנוכח כך שעברו של המערער אינו מהחמורים, מקבל אני הערעור לעניין העונש, באופן שיופחתו חודשיים ימים מתקופת הפסילה בפועל, וזו תעמוד על 4 חודשי פסילה בפועל בלבד, ואף הקנס יופחת לשיעור של 2000 ₪ וישולם תוך 30 ימים.

אשר לטענה כי הסניגור לא התייצב לדיון עקב מחלה – הסניגור, כאמור, הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון ביום הדיון, אולם כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה, היה על הנאשם להתייצב לדיון.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, ובתגובת המאשימה, שמתנגדת לה, אני סבורה, כפי שאבאר מטה, שדין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

אשר לטענת הסנגור כי גזר הדין החמיר עם הנאשם – אני סבורה כי גם בעניין זה לא הוכח קיומו של עיוות דין.

מכל האמור מעלה אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

וכך בעניינינו, טענת המבקש כי לא התייצב לדיון בשל מחלה, אינה ראויה להיתקבל, נוכח נסיבות ניפוק האישור הרפואי בדיעבד, ערכו הראייתי – שאינו תקף למוסדות משפטיים, ולא עולה ממנו קיומה של מניעה רפואית להתייצבות.

...

אשר לתנאי הראשון - אני סבורה כי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שעל פי אישור מסירה שצורף לכתב האישום, הזמנה לדין נמסרה ביום 13.2.23 לידי מיופה כח של המבקש; כך שקיימת אינדיקציה ברורה לזימון המבקש לדיון בו נשפט בהיעדרו; ולמעשה המבקש אינו חולק על קבלת הזימון.

אשר לתנאי השני - אני סבורה כי גם תנאי זה לא מתקיים בענייננו, שעה שהמבקש לא הציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, כי נעשה לו עוול בעת קבלת הקנס, ולא הצביע על שיקולים הנתמכים בתשתית ראייתית כלשהי שיש בה פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, כנדרש על פי הפסיקה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה של חשש לעיוות דין; ועל פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בעלמא בכדי להקים חשש לעיוות דין (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)).

לפיכך, הבקשה נדחית, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018); ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם בנבו, 06.01.2009)).

מטעם התובעים העיד התובע 1; מטעם הנתבעים 1-2 לא התייצב כל עד (התייצב רק בא כוח הנתבעים 1-2, וטען כי הנתבע 2 לא התייצב לדיון בשל מחלה – אם כי לא הוגש כל מיסמך רפואי שתומך בטענה זו); מטעם הנתבעים 3-4 העיד הנתבע 3.

...

אלא שאיני מוצא טעם בניתוח גרסאות הנתבעים, שכן די לי בגרסתו המתהפכת של התובע כדי להגיע למסקנה, כי טענותיו אינן ראויות לאמון, ודין תביעתו – להידחות.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

עוד אני מחייב את התובעים בהוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ), בסך 7,500 ₪ לנתבעים 1-2, ו- 7,500 ₪ לנתבעים 3-4.