למערער יוחסה עבירה של נהיגה בשיכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א -1961, בכך שנהג ביום 12.12.2020 (בשעה 05:03) בכביש 57, ברכב משא פתוח, ובבדיקת ינשוף שנערכה לו נמצא בליטר אויר נשוף רכוז אלכוהול בשיעור של 475 מק"ג העולה על הכמות המותרת- 240 מק"ג.
המערער זומן לדיון שנערך ביום 21.3.21 בבית משפט השלום לתעבורה מחוז מרכז (סגן הנשיאה, כב' השופט פרי), בתת"ע 10049-01-21 ומשלא התייצב לדיון, הורשע בהעדרו בעבירה שיוחסה לו, ונדון לקנס בסך של 2500 ₪, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 24 חדשים בנכוי 30 ימי פסילה מנהלית, ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 6 חדשים מותנית למשך 3 שנים.
המערער הגיש ביום 2.1.22 באמצעות ב"כ, בקשה לביטול פסק הדין, בה טען כי הוא סובל מתופעות פוסט טראומטיות בעקבות שירות צבאי, וכי בשל כך לא התייצב לדיון.
בהחלטה מיום 23.1.22 נקבע כי המערער זומן כדין, וכי אין ברשותו כל תעוד רפואי או נפשי המעיד על "בעיה במצבו". לא הוסבר מתי נודע למערער על גזר הדין שניתן, ומהי סיבת השהוי בהגשת הבקשה.
בעירעור המופנה כנגד החלטת בית משפט קמא נטען כי היה מקום להיתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, וכי החלטת בית משפט להפנות את עניינו של המערער למרב"ד עומדת בנגוד לקביעת בית המשפט כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית לא עולות נסיבות אישיות המצדיקות היתחשבות.
מהדוחות עולה תמונה רציפה וקוהרנטית של שלבי הבדיקה, גם אם קיימת השמטה בפירוט דקת העיכוב באחת מהמשבצות בטופס, ואין אני מוצא פגמים של ממש בדרך הכוללת של מילוי הדוחות ודרך עריכת הבדיקה, העלולים להעיב על התמונה הראייתית.
...
בנסיבות אלה – נדחה הערעור.
