חרף הכלל האמור, המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים, עשויים להווצר מצבים חריגים אשר אינם מתאימים להחלת הכלל המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה.
במצבים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאנטרס הצבורי-חברתי הכללי, קיימת אפשרות כי חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין (רע"פ 3589/14 לוזון נ' מדינת ישראל (10.6.2014); ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.2007)).
בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נקבע כי המנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים מרכזיים: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ושנית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.
...
בנסיבות העניין, סבורני כי מתחם עונש הקנס ההולם הוא החל מ-80,000 ש"ח ועד 250,000 ₪.
סוף דבר
לפיכך, בעניינו של הנאשם אני מורה כדלקמן:
הרשעת הנאשם בדין מבוטלת, וההליך מסתיים בקביעה שהנאשם ביצע את העבירה האמורה לעיל וללא הרשעתו בדין.
אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:
קנס כספי בסך של 100,000 ₪.
