אי הצהרה על מחלה בעת רכישת ביטוח משכנתא

המסגרת הנורמאטיבית לדיון 4.1 ס' 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967 מאפשר לבית המשפט לאחר ששוכנע כי מקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם.

האח הבכור, הוא נתבע 4, לקה בנפשו והוא מקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בסדר גודל של כ-3,000 ₪ ועבד עד דצמבר 2010 בעבודה מוגנת ששכרו בה כ-1500 ₪.

11.12 עבור הדירה הראשונה לא נילקחה כל משכנתא במועד רכישתה.

עיון בתצהיר נתבעת 2 מלמד כי היא מסתפקת בהצהרה כי הדירה הראשונה נרכשה בכספים המשותפים לה ולבעלה, לרבות מכירת הזכות הציבורית שהיתה בבעלות שניהם שכן נרכשה במהלך החיים המשותפים, על אף שהיתה רשומה רק על שם בעלה.

...

לפיכך, אני קובעת כי על אף שהדירות שתיהן רשומות על שם מואייד בנסח הרישום , יש לראותן כדירות הנתבע 1.

17.5 בנסיבות אלו אני קובעת כי מאחר והוכח כי רכישת הדירות היתה ממשאבים משותפים של בני הזוג, נתבעים 1,2, ומשכון הדירה הראשונה הוא שאפשר את קבלת הלוואת המשכנתא לגבי רכישת הדירה השנייה, יש לראות את נתבעת 2 כבעלת מחצית מהזכויות בדירה.

17.6 המסקנה – יש לראות את שתי הדירות כדירות שרשומות כל אחת על שם נתבע 1 ונתבעת 2, בחלקים שווים ביניהם.

התובעים עמדו בהרחבה על חובת הזהירות של הבנק כלפי הלווים, על מעמדו כסוכן ביטוח ועל פגיעת הבנק בסכויי התובעים לפרוע את המשכנתא באמצעות ביטוח חיים של המנוח, עקב אי העמדת ביטוח חיים על שמו במועד נטילת ההלוואה השלישית.

יתרה מכך, לטענת הבנק, במועד נטילת ההלוואה הראשונה המנוח עצמו ביקש לפוטרו מביטוח החיים, עקב מחלה, ובמועד ההלוואה השלישית עקב עלויות הביטוח הגבוהות.

הצהרות הבריאות שצורפו נחתמו רק ע"י מי שנרכשה עבורו פוליסת ביטוח חיים להבטחת ההלוואה החדשה באותה העת, ובהתאם חתם המנוח על הצהרת בריאות בשנת 1998 בלבד, בצמוד לנטילת ההלוואה השנייה, ולא בעת נטילת ההלוואה הראשונה וההלוואה השלישית.

...

לפיכך נראה לנו שמסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן מבוססות.

לאור כל האמור לעיל, אין צורך להתייחס לטענה נוספת של התובעים, כי היה על הבנק להודיע להם על פקיעת ביטוח החיים (שכלל לא היה בנמצא) בעת הגעתו של המנוח לגיל 65.

לפיכך, התביעה נדחית.

המבקשת במשך תקופה ארוכה לא עמדה בתשלומי המשכנתא כסדרם ונוצרו חובות פיגורים בנוסף להחזרי המשכנתא.

המנוח והתובעת רכשו פוליסת ביטוח חיים משכנתא מהנתבעת.

במסגרת הצהרת הבריאות הציג המנוח מצג לפיו הוא בריא, אינו מטופל אצל רופאים, לא משתמש בסמים(למעט מקרה חד פעמי בעברו), לא קיבל טפול תרופתי קבוע, לא אושפז או נותח בשנתיים האחרונות ולא ידוע לו על אישפוז צפוי ולא אובחנה אצלו כל מחלה וכו'.

...

באשר לתנאי השני- עילת תביעה: נקבע כך בבש"א (מחוזי חיפה) 5107/00 חאנטולי יוניס נ' מ"י מיום 12.06.01: "אין לנהל עם התובע דקדוקי עניות בקשר לסיכוייו לזכות בתביעה. אם הוא רק מראה שיש לו סיכוי כלשהו יש להיענות לבקשה ולאפשר לו להגיע עם תביעתו ליום הדין. אולם אם אין בידו לשכנע גם בזאת, או כשהצד השני מצליח לשכנע שהתביעה היא חסרת כל תקווה, כי אז אין מנוס מדחיית הבקשה". (ע"א 398/62 כהן נ' כהן, פ"ד י"ז 1829).

אשר על כן אני דוחה את הבקשה של התובעת למתן פטור מאגרה.

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, ולאחר שבחנתי את המסמכים וטענות הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

בחודש מרץ 2014, בשלב הסופני של מחלתו של המנוח, פנתה התובעת למנהלת סניף קיראון, לבירור המשך ההתנהלות הכספית מול הנתבע, ואז נימסר לה להפתעתה כי למיטב זכרונה של מנהלת הסניף, הנתבע אישר את הלוואת המשכנתא תוך ויתור על דרישתו העקרונית בכל הלוואת משכנתא לבצוע ביטוח חיים כתנאי בסיסי למתן ההלוואה.

בחודש דצמבר 2012, כשנתיים לאחר נטילת המשכנתא, רכשו המנוח והתובעת ביטוח חיים בחברת הביטוח "כלל". בין יתר מיסמכי הביטוח, חתמו השניים גם על הצהרה שלפיה אין להם כל ביטוח חיים אחר.

הסבר על משמעות ביטוח חיים בקשר למשכנתא לטענת התובעת, היא לא קיבלה הסבר על משמעות ביטוח החיים למרות שחלה על הנתבע חובה למסור הסבר זה. כאמור, מר מונסטרסקי הצהיר כי המנוח העלה את הבקשה לפטור מביטוח חיים במהלך הפגישה והחתמת בני הזוג על מיסמכי ההלוואה, וכי הוא הסביר להם את תוכנו ומשמעויותיו של הפטור במקרה של פטירה של אחד הלווים (ס' 16-12).

...

איני מקבלת את הסברה של התובעת.

לטענת הנתבע, בחינת ההודעה לצד שלישי מעלה כי הדברים אינם מדויקים, שכן הנתבע חזר על טענותיו בכתב הגנתו תוך שהוסיף כי מאחר שהתובעת רומזת כי המנוח זייף את חתימתה, אזי ככל שנגרם לה נזק כתוצאה מכך, המנוח הוא האחראי לו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בטענות סותרות, איני מקבלת את טענת התובעת בדבר הודאת בעל דין.

" לנוכח כל האמור לעייל, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה ולפיכך, אני דוחה את התביעה.

רקע ביום 27.10.2010, היתקשר דוד עמוס ז"ל (להלן: המנוח), בעלה המנוח של המבקשת, ורד עמוס, טלפונית, עם חברת הביטוח, ובקש להנפיק פוליסת ביטוח חיים למשכנתא, המהוה בטוחה לסילוק המשכנתא במקרה של פטירה, וזאת בהתאם לדרישת הבנק.

בתשובתה, הודיעה נציגת חברת הביטוח כי סכום הביטוח שישולם יהיה בשיעור נמוך מזה הנקוב בפוליסה, מחמת אי-הצהרת המנוח על מחלות הסכרת ויתר לחץ דם מהן סבל.

זו לשונה: "סכום הביטוח בפוליסה של המנוח הנה: 458,697 ₪. המנוח סבל לפני רכישת הפוליסה מסכרת ולחץ דם במידה והיה מצהיר על כך היה מתקבל בתוספת של 125%. בשל כך סכום הביטוח יורד לסכום של 203,870 ₪". בהודעת דואר אלקטרוני נוספת לבנם של המנוח והמבקשת, מיום 19.6.2017, שבה חברת הביטוח ודחתה את הדרישה לתשלום מלוא תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה.

סעיפים 8-6 לחוק, עוסקים בחובת הגילוי המוטלת על מבוטח בשלב הטרום-חוזי, ובתוצאות הפרתה (זאת, לשם השוואה, לעומת סעיפים 19-17 לחוק, המטילים על המבוטח חובת יִדוע לגבי עובדות במהלך תקופת הביטוח; ראו רע"א 9849/17 אבי פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.6.2019)).

...

זאת, הואיל והמנוח אמנם מסר תשובות שאינן מלאות וכנות, לגבי עניינים מהותיים בהתקשרות בינו לבין חברת הביטוח, ואולם לא מתקיים התנאי בדבר מודעותו של המבוטח לכך שמדובר ב'עניין מהותי': "אין חולק כי תשובותיו של המנוח על שאלת המחלות ושאלת המחלות הקשות, לא היו מלאות וכנות. כמו כן, אין חולק כי העניין הנוגע לשאלות שעסקו במחלות הוא עניין מהותי מנקודת מבטה של כל מבטחת סבירה, לרבות הנתבעת. מוכן אני גם לומר כי דרישת הכתב מולאה [...] אך לא ניתן לומר, שלאור הנסיבות בהן נכרת חוזה הביטוח, המנוח היה מודע, בידיעה של ממש, על אף שלא הוסבר לו כלל, כי השאלות אשר נשאל לעניין המחלות, מהוות עניין מהותי". לאחר מכן, ניגש בית משפט השלום לבחון האם תשובותיו של המנוח, שכאמור לא היו מלאות וכנות, ניתנו 'בכוונת מרמה', באופן השולל לחלוטין את זכאותו לתגמולי הביטוח, בהתאם לסעיף 7 לחוק, ואף מונע, בהתאם לסעיף 8 לחוק, את שלילת התרופות מחברת הביטוח, במקרים המיוחדים המנויים בו. בעניין זה, הסביר בית משפט השלום כי "בבסיסה של כוונת מרמה עומד מניע שלילי של המבוטח להשיג כיסוי ביטוחי, תוך הסתרת נתוניו האמיתיים, מתוך מודעותו לכך שאלמלא הסתירם, עלולה להידחות מועמדותו כמבוטח או קבלתו בעלות גבוהה יותר". בנוסף, הפנה בית משפט השלום לפסיקת בית משפט זה, לפיה הנטל להוכחת כוונת מרמה "מוטל על המבטח, וכרוכה בהוכחת יסודות סובייקטיביים, אשר הוכחתם קשה ביותר [...] ברמת הוכחה גבוהה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל". בהמשך קבע בית משפט השלום, כי חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח כוונת מרמה, וזאת בשים לב למסקנתו שלעיל, כי המנוח כלל לא ידע שהעניינים עליהם השיב באופן חסר ולא כן, הם אכן עניינים מהותיים.

בענייננו, בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי המנוח הפר את חובת הגילוי, מתוך כוונת מרמה.

לא ניתן גם להתעלם מהתוצאה המאוזנת שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, בסופו של דבר.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.