לו המערער היה נוכח בדיון ולו היה מפקיד את רישיונו או היה מבצע תחליף הפקדה כאמור בתקנות ועל פי ההלכה של בית המשפט העליון בעיניין כהן, עונש הפסילה היה מסתיים מלפני קרוב לשנה וחצי, אך משלא נודע למערער על גזר הדין, הכיצד יתייחס בית המשפט לחלוף השנים מאז מתן גזר הדין?
חישוב שנת פסילה מיום 17/05/11 (יום מתן גזר הדין ע"י בית משפט לתעבורה), יביא לכך שהפסילה הייתה אמורה להסתיים ביום 16/05/12 וכי ממועד זה עד הגשת הבקשה חלפה תקופה נוספת של כשנה וחצי, מבלי שהמערער ינהג ברכב, כפי שהצהיר וגם מבלי שירשם לחובתו דוח עבירה תעבורתי.
...
הגם שבפסק דין כהן דן בימ"ש עליון בסוגיה דומה אם כי לא זהה, הפנו השופטים לפסק הדין בעניין רע"פ 7431/10 פלוני נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 21.11.10), (להלן: "פלוני"), שם ציין השופט רובינשטיין כי:
"...ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות, בכללן: חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אבדן הרישיון בהליך אחר (לגביה ראו רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מבלי להיכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי לדרוש המצאת תצהיר, יאה אם מחוקק המשנה יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל".
לעמדת השופט רובינשטיין הנ"ל (שהיה בדעת מיעוט בעניין כהן), הסכימה גם השופטת חיות (דעת הרוב בעניין כהן), שם כתבה בעמ' 12 לחוות דעתה, כי:
"...הגם שמקובלת עליי עמדת חברי (השופט רובינשטיין) לפיה ניסוח תקנות התעבורה אינו משביע רצון והוא מותיר, כלשונו "חללים של אי ודאות אשר אינם ראויים למשפט הפלילי" (ראו לעניין זה המלצתו של חברי למחוקק המשנה ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.11.2010) [פורסם בנבו] , המקובלת עליי אף היא)". – (ההדגשה לא במקור).
ממסמכי בית משפט לתעבורה שנשלחו למערער, עולה כי הפסילה אמורה להתחיל ביום 17/05/11 וזאת למרות שהמערער נידון בהיעדרו ולא הונחה בפניי הוכחה שיש בה כדי להראות שהוא ידע על קיומה של פסילה זו.
מחד, הפסילה הינה למשך 12 חודשים ומאז חלפו כשנתיים וחצי ולכן האם בנסיבות העניין ראוי שלא להתחשב בתקופה זו ולהורות על תחילת מניין עונש הפסילה כפי שהחליט בית משפט לתעבורה בגזר דינו?
ההליכה בדרכו של בית המשפט לתעבורה עלולה להביא להכפלת או שילוש עונש הפסילה – קרי, העונש ההולם שהטיל בית משפט לתעבורה, כי הרי חישוב הפסילה של 12 חודשים מיום הגשת הבקשה, ביום 12/08/13, תביא לכך שתקופת הפסילה תסתיים ביום 11/08/14, האם ניתן לומר כי זו תכליתו של תיקון 113 לחוק העונשין להטיל עונש הולם שמשמעותו שעונש פסילה של 12 חודשים שהטיל בית משפט לתעבורה יתמשך בפועל על תקופה הקרובה ל - 4 שנים?
האם אין במצב דברים זה כדי להביא למסקנה, גם מטעמי צדק, שבעצם המערער סיים את ריצוי עונש הפסילה של 12 חודשים, גם מהטעם שהמערער ידע על פסילתו בפועל ועל קיומו של ההליך המשפטי כחלוף מספר שנים וכן מהטעם שהוא לא החזיק רישיון נהיגה שמחובתו להפקידו וגם מהטעם שלא נרשמו לחובתו כל עבירות תעבורה מאז ביצוע העבירה נשוא התיק העיקרי והצהרתו כי הוא לא נהג מאז.
כבר שאלו חכמים: "צדק ומשפט – הילכו שניהם יחדיו?" – ועל כך ארשה לעצמי להשיב בצניעות כנה ואמתית, שלטעמי, כן והמקרה שבפני יעיד על כך.
בנסיבות אלה, נראה לי כי יהיה זה צודק, ראוי והולם לקבל את הערעור ולקבוע כי המערער סיים את ריצוי עונש הפסילה שהוטל על ידי בית המשפט לתעבורה וכך אני קובע.
