אי הכללת רכיב דמי נסיעה בתלוש המשכורת

שנית – תלושי השכר מהוים ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל כבד לעשות כן. ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה: "תלושי השכר מהוים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה [עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי (25.11.2008) [פורסם בנבו]; דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ (1.5.1996); דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)]. במה דברים אמורים? תלוש השכר מהוה ראייה לנכונות הנתונים המפורטים בו, כגון: שיעור שכרו של העובד בחודש מסוים; מהות רכיבי השכר ששולמו לעובד (גמול שעות נוספות, נסיעות וכו'); ניצול ומאזן ימי חופשה; ניצול ומאזן ימי מחלה, ועוד. אולם, תלושי השכר אינם מהוים ראייה לכך שהתשלומים המפורטים בהם שולמו בפועל לעובד". (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ)-נגריית שירן בע"מ (2013)).

אכן, תלושי השכר חפים מתשלום החזר הוצאות נסיעה (ר' סעיף 15ז' לכתב התביעה).

לא אמרו לי" (ר' פרוטוקול עמ' 8 שורות 6-1) טופס ההודעה לעובד שצורף על ידי הנתבעת לכתב ההגנה אף הוא אינו כולל כל היתייחסות לזכותו של התובע לקבלת החזר הוצאות נסיעה.

...

העדר כל הכחשה של טענת התובע ברכיב זה, כמו גם "שתיקת התלושים", מביאים אותנו לכלל מסקנה, כי יש לקבל את תביעת התובע ברכיב זה. משלא הוצג על ידי הנתבעת תחשיב נגדי, תחויב בתשלום מלוא סכום התביעה ברכיב זה: 984 ש"ח. טענות הקיזוז של הנתבעת משקבענו כי התובע התפטר ולא נטען על ידו כי נתן לנתבעת הודעה מוקדמת טרם כניסת התפטרותו לתוקף, על התובע לשאת בתשלום תמורת ההודעה המוקדמת אותה מחויב היה ליתן לה. הנתבעת העמידה סכום זה על סך 631 ש"ח (ר' סעיף 37 לכתב ההגנה המתוקן) ומשכך, מן הסכומים אותם חויבה הנתבעת לשלם לתובע, יש להפחית סכום זה. טענת הנתבעת, כי יש לקזז מן התשלומים המגיעים לתובע סך של 3,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לה עקב נטישתו את העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת (ר' סעיף 40 לכתב ההגנה המתוקן) נטענה בעלמא ללא שהובאה ראיה לגובה הנזקים שנגרמו, לכאורה, ולקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לעזיבתו של התובע.

ממילא לא מצאנו להכריע בענין זה מאחר ולא היה לסוגיה זו כל השלכה על הזכויות הנתבעות על ידי התובע כפי שהובהר לעיל.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,470.15 ש"ח כמפורט להלן: 1,046.5 ש"ח – פדיון חופשה 984 ש"ח החזר הוצאות נסיעה 70.65 ש"ח בגין הפרשי שכר 1,000 ש"ח פיצוי בגין אי המצאת הודעה על תנאי העסקה.

אותה משמרת מופיעה ברשום הידני של התובע ואשר כלול בתחשיב על בסיסו נתבע שכר העבודה.

נימצאו חודשים בודדים בהם לא מופיע רכיב "דמי נסיעות" בתלוש השכר .

...

אשר על כן, התובע רשאי להגיש תביעה נוספת בעניין זה. סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד.

הנתבעת תשלם לתובע: דמי נסיעות בסך 9,909 ₪.

בשים לב להליכים בתיק, להגשת תצהירים משלימים ולדיוני ההוכחות, כמו גם לדחיית חלק הארי של התביעה, אני קובעים שהנתבעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ צמודים כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

התובע טען שרכיב דמי הנסיעות בתלושי השכר הוא פקטבי, וכן שהגיע לעבודה בכוחות עצמו ולעתים ברכבו הפרטי.

לפיכך עתר לחייב את הנתבעת בתשלום החזר הוצאות נסיעה לפי צו ההרחבה בסך 27 ₪ ליום עבודה במכפלת 25 ימי עבודה בכל חודש ובסך כולל של 20,252 ₪ (סעיף 23 לתצהירו).

על-פי תלושי השכר, שולמו לתובע על חשבון החזר הוצאות נסיעה סך 3,824.56 ₪.

...

על יסוד האמור נדחית התביעה כנגד הנתבעת 2.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, את הסכומים הבאים: א. בגין פיצויי פיטורים סך 8,041.1 ₪; ב. בגין הודעה מוקדמת סך 3,216.56 ₪; ג. כפיצוי בגין פיטורים שלא כדין סך 5,000 ₪; ד. כפדיון חופשה שנתית סך 3,848 ₪; ה. בגין החזר הוצאות נסיעה סך 8,163.44 ₪; ו. כפיצוי חלף הפקדות מעסיק לקופת גמל סך 6,318.6 ₪; ז. כפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה סך 3,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

סך הכול עמד שכרו החודשי ממועד זה (כולל רכיבי הוצאות, נסיעות והבראה) על סך של 9,287 ₪ (9,289 ₪ החל מחודש יולי 2014 ועד לסיום עבודתו).

מנקודת המוצא של תחולת החוק, ממשיך המערער וטוען כי לא ניתן היה לשלם לו שכר כולל; כי הוכיח (באמצעות רשימת העדכונים שביצע באתר) שעבד בשעות נוספות (כלשהן); ומשכך הנטל עובר בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר לכתפי המשיבה - והיא לא עמדה בו. המערער מוסיף לעניין פדיון החופשה כי בית הדין האיזורי היתעלם מהנטל המוטל על מעסיק לנהל פנקס חופשה, כאשר "תלושי השכר היו פקטביים" ונרשמו בהם ימי חופשה באופן שרירותי.

...

אשר לשיעור הפיצוי בגין אי מתן הודעות מעדכנות על תנאי העבודה - בהתחשב במכלול הנסיבות, לא שוכנענו שיש הצדקה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקשר לכך.

בין כך ובין כך, שוכנענו שאין הצדקה להגדיל את הפיצוי שנפסק.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה על כל חלקיו.

יצוין גם כי בהתאם לפסיקה "סעיף 5 לחוק [הגנת השכר – א.ג.כ] אוסר על תשלום הטמעת רכיבים במסגרת שכר כולל, והם תשלומם מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה (גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית) או תשלומים מכוח חוק חופשה שנתית (דמי חופשה, תמורת חופשה ופדיון ימי חופשה). מעבר לרכיבים אלה אין מניעה שרכיבים אחרים שחלה חובה לשלם על פי דין (דוגמאת נסיעות ודמי הבראה) יהוו חלק מהשכר הכולל, וזאת בכפוף לקיומה של הסכמה ברורה ומפורשת (דב"ע (ארצי) שן/7 -1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צלום בע"מ פד"ע כג 45 (1991)" (כאמור בע"ע (ארצי) 55788-02-21 עבד אלכרים אלחאג' – גרינברג ביסטרו בע"מ (14.12.21), פסקה 17 לפסק הדין (להלן: "פסק דין גרינברג ביסטרו")).

משכך התובעת זכאית לפצוי בגובה 6.5% (גמל) ו-6% (פיצויים), 12.5% בהתאם לשכר שלה (הכולל את כלל הרכיבים למעט הוצאות נסיעה כאמור בתלושי השכר) – סה"כ 6,959.5 ₪.

גם הסכם ההעסקה שנימסר לתובעת אינו כולל את כל הפרטים הנדרשים כאמור בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד (בכלל זה, זהות המעסיק, תאריך תחילת ההעסקה, הגורם הממונה, מועד תשלום השכר ופרטים נוספים).

...

זאת ועוד, אנו קובעים כי מאחר שהרישום בתלושי השכר נמצא פיקטיבי וכי האמור נעשה ביודעין.

משכך והואיל ולא ניתן לפדות ימי חופשה במהלך תקופת העבודה ככל שלא נוצלו ימי חופשה בפועל (כאמור בפסק דין גרינברג ביסטרו, פסקה 18) ומשנקבע כי הרישום בתלושי השכר בגין רכיב זה הוא פיקטיבי, התובעת זכאית לפיצוי בגין כך. הנתבעת לא הציגה חישוב חלופי ומשכך אנו מקבלים את גרסת התובעת כי היא זכאית לסך של 2,249 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

משכך, לא נדרשנו לטענה זו. סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין דמי הודעה מוקדמת – 1,750 ₪.