תמצית כתב האישום
כתב האישום המקורי ייחס לשני הנאשמים אי רישום של מיזם המשחטה, מתחילתו עד סופו, והעבירות שיוחסו להם היו הן בתחום מס הכנסה והן בתחום מע"מ.
להלן יובאו תמצית האישומים:
אישום מס' 1 – שנת 2006 (השנה שבה החלה המשחטה לפעול), שלגביה יוחסו לנאשמים עבירות אלה, ביחס לתגמולים של 172,000 ₪ לפחות:
(1) מירמה ערמה או תחבולה – עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה");
(2) מירמה או תחבולה – עבירה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן – "חוק מע"מ");
(3) אי קיום דרישות – עבירה לפי סעיף 216(5) לפקודה;
(4) אי הוצאת חשבונית מס – עבירה לפי סעיף 117(א)(13) לחוק מע"מ;
(5) אי הודעה על תחילת התעסקות – עבירה לפי סעיף 215א(א) לפקודה;
(6) אי רישום – עבירה לפי סעיף 117(א)(4) לחוק מע"מ;
(7) השמטת הכנסה מדו"ח – עבירה על סעיף 220(1) לפקודה – נאשם 2 בלבד).
...
לעניין זה קבע בית משפט קמא, כי לאור העובדה שלנאשם 2 היה מנהל חשבונות ועסק בהובלות והוציא חשבוניות על שם ישיבות, כל זאת מוביל למסקנה כי "בהשמטת ההכנסה מהובלות שביצע עבור המשחטה, בהעדר כל הסבר המניח את הדעת מצד נאשם 2 הוא פעל מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, ועל כן מצאתי אותו אשם בעבירה המיוחסת לו לפי סעיף 220(1) לפקודה באישום הרביעי".
שני הנאשמים זוכו מהעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה בגין השנה הנ"ל מחמת הספק, שכן סעיף זה שהוא סעיף סל הדורש להוכחתו מעשה מרמה, עורמה או תחבולה, שנעשו במזיד בכוונה להתחמק מתשלום מס, "מעורר ספק בנוגע לכוונת הנאשמים. ספק זה יש לפרש לטובתם. הנאשמים הפעילו וניהלו את המשחטה במשך מספר שנים בלי שדיווחו עליה לרשויות המס ומבלי ששילמו את המס המוטל עליהם על פי חוק. עם זאת וכפי שכבר צוין לעיל, המשחטה אינה עסק 'רגיל' הן במובן זה שפעילותה החלה כהתארגנות פרטית שהתפתחה במהלך השנים וצמחה לכדי עסק; והן במובן זה שהמשחטה משמשת גם אחרים – מלבד הנאשמים לשחיטות פרטיות. המועד המדויק שבו חל שינוי בפעילות המשחטה אינו ידוע. ב"כ המאשימה טענה כי עצם הסתרת פעילות המשחטה מהווה מעשה עורמה, מרמה או תחבולה מכוונה להתחמק מתשלום מס. ואולם, יתכן כי העדר הדיווח אינו מהווה הסתרה דווקא, שיש בה מרכיב של רמייה, אלא טעות בהתנהלות או בהבנת החוק, ולחלופין הסתמכות על יעוץ משפטי שגוי כפי שעולה מהודעת נאשם 2... שוכנעתי כי האלמנטים הנטענים של עורמה, מרמה ותחבולה וכוונת הזדון הנדרשים מביצוע עבירה זו לא הוכחו די הצורך, ועל כן, אני מזכה את הנאשמים מן העבירות לפי סעיף 220(5) המיוחסים להם באישום הרביעי, החמישי והשישי" (עמ' 164-163).
לאור זאת, עמדתנו לעניין ההרשעה – בעינה עומדת, ומבחינה זו נדחים הערעורים של שני הצדדים לעניין ההרשעה.
לאחר ששקלנו את טענות המדינה וטענות המערערים, הגענו למסקנה כי יש לדבוק בעמדתה העקרונית של המדינה – המתבססת על שורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים והשלום – לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל, בגין עבירות מס, במיוחד בהיקפים הכספיים, ולאורך תקופות ארוכות, של שנים, כפי הנתונים בתיק זה.
יש לזכור, כי יש הבדל באופי עבירות המס שבהן הורשע כל אחד מן הנאשמים.
הפתרון המאוזן שאליו הגענו, בנסיבות המיוחדות של תיק זה, תוך התחשבות בעקרונות של הענשת מעלימי מס בדרך של מאסר בפועל, ותוך דיפרנציאציה בין העלמת מס גרידא (כפי שהורשע הנאשם 1) לבין ביצוע ההעלמה בדרך של מרמה (כפי שנקבע לנאשם 2), והשוני לגבי הסרת המחדל, כאמור לעיל, הוא זה:
עונשו של הנאשם 2 – יישאר על כנו – ובכך איננו מקבלים את עמדת המדינה לעניין החמרת העונש, על אף שמדובר בעבירה השייכת לרף הגבוה של עבירות המס, וזאת לאור הסרת המחדל המלאה של נאשם 2 בשלבים המוקדמים.