אי הוכחת גניבה של עובד מהמעסיק

הלכה היא כי הוכחת גניבה דורשת הוכחה במידה מוגברת כפי שנפסק בעיניין זה בדב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח': "הן בית הדין הארצי לעבודה והן בית המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על מנת לשכנע את בית הדין בעצם קיום העבירה. בית דין זה עמד על כך, ש-"מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" .

המסעדה היתה מרושתת במצלמות, אולם לא הוגשו סרטונים ממצלמות אלו, המתעדות גניבה, בין בתוך המסעדה ובין מחוצה לה. ביחס למוצרים שהנתבעת טענה כי נתפסו בארונה של הנתבעת, לא הוכח מי הניח את המצרכים בארון, הגם שהוכח כי לא רק לנתבעת היתה גישה לארון זה. מר רפי מסר בעדותו כי במשך השנה שלפני סיום העסקת התובעת מר דוד, שהיה האיש הטכני של הנתבעת "היה דוחף פין ומצליח לפתוח את הארון, המנעול היה רעוע, נקישה קטנה של המנעול וזה היה יוצא... למשך שנה שלמה..." לשאלת בית הדין אישר מר רפי כי מר דוד פתח את הארון של התובעת יותר מפעם אחת במהלך השנה (עמ' 35 שו' 28-33).

...

בנוסף תשלם הנתבעת סך של 40,000 ₪ בגין שכ"ט ב"כ התובעת.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחית אף היא.

התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך 150,000 ש"ח. לחילופין, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין עוולת גניבה בעין בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.

בהתייחס לנטל ההוכחה ומידת ההוכחה קבע בית הדין הארצי (ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, (פורסם בנבו, ניתן ביום 25/4/2006): "... נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על כן יש לפנות לראיות שהובאו מטעם המעביד ולבחון האם די בהם כדי לשכנע את בית הדין כי העובד אכן גנב." באשר למידת ההוכחה נקבע כי: "... כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות." בהקשר זה עוד נקבע (דב"ע (עבודה ארצי) נג/3-79 לובה יונייב – חברת וייסמן תמרוקים בע"מ (פורסם בנבו, 25.11.1993).

ראשית, השמוש בשם התובעת נעשה לצורך מכירת ושיווק מוצריה הבלעדיים של התובעת בציון שמה המסחרי המלא והידוע וכתובת משרדיה בעיר חיפה, כך שלא הוכח כי מיתקיים יסוד של הטעה או ניסיון להטעות לקוחות על ידי השמוש בשמה המסחרי של התובעת.

...

משכך – בהעדר הוכחה כאמור, דין התביעה במרכיב זה להידחות.

סוף דבר בהעדר הוכחה, דין התביעה להידחות.

יחד עם זאת, כאמור בסעיף 26 בפסק הדין לעיל, אנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובעת את יתרת הסכום הנמצא בחשבון אמזון בסך 1,417.37 $ וזאת תוך 30 ימים.

טענת העובד בדבר פנית החברה למעסיקים נוספים נדחתה בשל היותן "גרסאות לא אחידות וממילא לא הוכחו". אשר לפצוי שתבעה החברה, נתן בית הדין האיזורי אמון מלא בעדותו של מר גלסמן ובהערכתו את מחיר המוצרים.

החקירה במתכונת זו הניבה לחברה פרי, במובן זה שהוטלה אחריות של העובד בגין גניבה, והוא חויב בתשלום פיצוי בגין נזק ממוני בסך 117,000 ש"ח. משכך, נקודת המוצא היא שהחקירה הפרטית במתכונתה הנוכחית – בשים לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על מעסיק המייחס לעובדו גניבה – היתה בעלת תרומה משמעותית להכרעה השיפוטית, ובמובן זה חיונית.

...

ביום 23.4.19 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה "לאחר עיון בתצהירי התובע מסקנתי הינה כי התובע קיים את ההחלטה מיום 7.8.18". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 62403-05-19), אשר נדחתה נוכח אופיה הדיוני של ההחלטה, תוך שבית הדין הארצי הוסיף כי "בית הדין האזורי ממילא לא דחה את טענות המבקשת לגופן אלא הבהיר כי היא רשאית לחקור את התובע על התצהיר המתייחס לחשבון הסגור, וכי ההשלכות והמסקנות יפורטו במסגרת פסק הדין. משכך, כל טענות המבקשת שמורות לה...". ביני לביני, הוגשו תצהירי עדות ראשית.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

(ז) סוף דבר ערעור העובד והחברה מתקבלים בחלקם כמפורט להלן: ערעור העובד – נדחה למעט הערעור כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 40,000 ₪.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

] מכל המפורט לעיל – המעסיקה לא הוכיחה את סכום הגניבה של העובד.

...

על כן, אנו סבורים שבנסיבות אלה, אין מקום לחייב את העובד בפיצוי ממוני בגין מעשי הגניבה, אך יש לחייבו בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪.

גם כן נציין כי בחקירתו מנכ"ל המעסיקה כלל לא נשאל בעניין זה. בנסיבות אלה ומשלא הובאה ולו ראשית ראיה לטענות העובד, תביעתו ברכיב זה נדחית.

לא מצאנו לנכון לפסוק לעובד פיצוי בגין הלנה ברכיב זה. דמי הבראה: הצדדים הסכימו בדיון המוקדם כי העובד זכאי לסך של 2,686 ₪ בגין דמי הבראה[footnoteRef:50].

סוף דבר: התביעה העיקרית מתקבלת חלקית באופן כזה שאנו קובעים כי על העובד לשלם למעסיקה סך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, כאשר מסכום זה יש לקזז סך של 17,364 ₪ להם זכאי העובד במסגרת התביעה שכנגד בגין הרכיבים דמי הבראה (2,686 ₪), הפרשות פנסיוניות- תגמולי מעביד (2,700 ₪) ופדיון ימי חופשה (11,978 ₪).

תביעת העובד בגין רכיבים –הפרת חוק הגנת השכר, אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה, אי עריכת שימוע כדין, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נדחית הכל כמפורט לעיל.

בכל הנוגע לגניבה ממעסיק, עובר לפסק הדין בעיניין זיקרי קבע בית הדין הארצי כי: "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פצויי פיטורין באשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה." [דב"ע (ארצי) 3-1/לו הלמן - וישנגרד, מתאריך 03/05/76; ההדגשה אינה במקור].

גם האפשרות שלפיה התובע שמע מגולן שהודה הודאת שוא עקב לחצים שהופעלו עליו לא הוכחה, באשר היא נסמכת על עדותו היחידה של התובע, שמשקלה הראייתי נמוך.

בעיניין קליניק שיווק, שכזכור עסק בניסיון גניבה חד-פעמי של טובין שערכם נמוך יחסית, נקבע כך: "לא יכול להיות ספק בדבר חומרת מעשה של גניבה עובד ממעבידו. יחסי עבודה הם יחסים קרובים בהם קיים משקע עמוק וחיוני של יחסי אמון בין עובד למעסיקו. עבודתו של עובד כרוכה, כימעט תמיד, בטיפול ברכוש של המעסיק וחובת הנאמנות הבסיסית שלו מחייבת לטפל ברכוש זה בזהירות ובהגינות ולא לשלוח בו יד. פגיעה מכוונת של עובד ברכוש מעבידו או גניבת רכוש זה מהוים הפרה יסודית של חוזה העבודה ומצדיקים פיטורים על אתר ושלילת פצויי פיטורים." (עניין קליניק שיווק, בסעיף 10 לפסק הדין).

...

לסיכום, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, ועל התובע לשלם לנתבעת פיצוי בעד 45 משטחים שמכר ללא רשות הנתבעת, בסך של 225 ₪ (45 משטחים * 5 ₪).

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות ברובן, כמפורט לעיל.

בהינתן כי התביעה העיקרית נדחתה ברובה, ובשים לב להכבדה היתרה שיצרה והפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.