התובע הגיש את תביעתו אף כנגד חברת הדואר, בטענה כי אי מסירת שתי דרישות התשלום מיום 8.6.2021 ומיום 3.8.2021 מהוה רשלנות שגרמה אף היא לנזקיו.
הנתבעת צרפה לכתב ההגנה תדפיס פעולות שנעשו ביחס לקנסות נישואי הליך זה. בין היתר צוין בתדפיס כי ביום 17.9.2020 נשלחה לתובע התראה בדבר קיום החוב והצורך להסדירו.
בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "תקנות סד"פ") נכתב כדלקמן:
"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלן."
ואילו סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) (להלן: "פקודת המסים") קובע חזקת מסירה אף לגבי משלוח בדואר רגיל:
"הודעה, דרישה, צו או כל מיסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נימסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובילבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום."
בסעיף 20 לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5255/11 עריית הרצליה ואח' נ' אברהם חנוך כרם [פורסם ב'נבו'], נכתב בזו הלשון:
"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מירשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מירשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמאטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שארעה תקלה כלשהיא שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין. יוער כי אף שלשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) אינה קובעת במפורש כי מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, יש מקום לדיעה שאין מדובר בחזקה חלוטה. זאת, משום שבדברי ההסבר לתיקון שהוסיף את סעיף 12ב לפקודה הוסבה תשומת הלב לסעיף 36 לפקודת הפרשנות, אשר בנתיים בוטל ועוגן בנוסח זהה בסעיף 57ג לפקודת הראיות. סעיף 57ג קובע במפורש כי החזקה הקבועה בו ניתנת לסתירה (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה), התשל"ג-1972, ה"ח 9). הואיל וכפי שיפורט להלן, בעניינינו העבירה היתיישנה, אין צריך לקבוע מסמרות בשאלה אם מדובר בחזקה הנתנת לסתירה, וניתן להותירה בצריך עיון."
ראשית יצוין כי, הגם שבית המשפט העליון הותיר את הסוגיה ב"צריך עיון", הרי שבעניינינו, ולאור הנימוקים שהובאו בסוף הציטוט דלעיל, יש לקבוע כי חזקת המסירה ניתנת לסתירה גם לעניין פקודת המסים.
...
אני סבור כי במקרה שלפניי יהא זה צודק לעשות כן.
יש להעמיד, לפיכך, את הפיצוי על שיעור של 5,000 ₪, בדומה להיקף שנפסק בת"ק 40064-09-20.
סיכום
לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 – עיריית ירושלים - בחלקה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
פיצוי בסך 2,750 ₪.
כמו כן, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2 – חברת דואר ישראל בע"מ– במלואה, ומחייב את התובע לשלם לה הוצאות משפט בסך 400 ₪.
